שתף קטע נבחר

קורבן התעללות: הנפש מרפאה את עצמה

"כתבתי בכתב גדול, כדי שאלוקים יוכל לקרוא. אחר כך הייתי מחביאה את המחברת מתחת לחולצה וחוזרת בשקט-בשקט למיטה. הייתי בטוחה שאלוקים שומע ויודע הכל, רק הוא שהוא לא יכול לענות לי. אולי גם הוא ישן, כמו אמא", מספרת ניצה סקולניק על ילדותה האומללה. ספר מסע לתוך הנפש

"רק אני יכולה לטפל בילדה הפגועה שבתוכי, לדבר אליה ברכּוּת בכל פעם שאני מרגישה שהיא זקוקה ליד מלטפת, להבנה, לניחומים על מה שנתבעה לחוות. שתן, דמעות, זרע וקיא. שתן, דמעות, זרע וקיא על עיוות של חיים שנספגו במזרן מצחין ובנשמתי המבועתת", כותבת ניצה סקולניק בספרה המטלטל "שלום לך מֶסָה הקטנה".

 

היא ממשיכה ושואלת את הילדה הקטנה והפגועה שבתוכה, שעברה התעללות מינית ונפשית מצד אחיה, אביה וסבה: "איך שרדת? איך לא השתגעת? איך לא התאבדת? אני שואלת, ואין לי מענה שבאמת יסביר. לא את זאת ולא את הכעס שלי על עצמי, על דחייתי את עצמי. התעללתי בעצמי כמו כולם ולפעמים אפילו יותר. החרדה מפני מפגש עם עצמי עיוורה אותי ומנעה את לידתי מחדש - מתוך עצמי. גוף צנום ושברירי, אבל שלא מכיל עוד שואה שלמה. הבוקר התעוררתי עם רצון עז לצווח - אמא, מהיום אני אמא של עצמי, אני גדולה, אני לא פוחדת עוד להיות אשה, ראויה לכל הטוב שהחיים עוד יזמני לי, ובתנאי שאקבלו בזרועות נשמה פתוחות".

 

ניצה סקולניק, שנקראה בילדותה מסה, ומכאן שם הספר, יוצאת למסע חיצוני ופנימי מקביל. הספר נקרא כיומן מסע למזרח (הודו, סרי-לנקה, תאילנד), משובץ זכרונות ילדות. החלק של המסע החיצוני מאוד ססגוני ומואר, החלק העוסק בזכרונות הילדות הקשים הוא שחור משחור, כמעט בלתי נסבל. היומן החושפני מטלטל את הקורא בין הקצוות, בין הזמנים, בין מצבי הרוח, כמו סטירה ולטיפה, סטירה ולטיפה.

 

"שנים אספתי עלבונות והשפלות, סודות אפלים"

"שנים קברתי את חומר הנפץ בשכבות העמוקות ביותר של נשמתי. גייסתי את כל הכוח להתמודדות עם הקיום היומיומי - נישואים עכורים, לידות וגידול ילדים, וקשיי פרנסה. רק אחרי שהתגרשתי הציף אותי הכאב ולא ידעתי מאיזו תהום הגיח. ידעתי רק שאיני רוצה לחיות. במשך שנים אספתי עלבונות והשפלות, סודות אפלים, סבל שנהיה למשמעות החיים. דווקא כשסוף-סוף לא היה על ידי מישהו שיפגע בי, חיי כאילו התרוקנו מתוכן ומשמעות. דווקא כשמפעל חיי שגשג בחיי שמונת ילדיי, דווקא אז התחילה צניחתי שלי לתהום, לחשכת ילדותי. נתקפתי בהלה נוראה. כיצד אשמור את עצמי מפני עצמי? לא עלה בדעתי שאני זקוקה לטיפול כמו זה שהענקתי אני לילדיי", היא כותבת, ובמקום אחר היא מנתחת את תהליך ה"טיפול" שלה:

 

"רוב השנים הכחשתי שאבא שלי עשה בי מעשים מגונים. כשתמונת זיכרון קשה היתה עולה, הייתי מנסה לדחוק אותה מיד. לאט לאט הזכרונות עלו והתבהרו ואי אפשר היה להתעלם מהתמונות, ובעיקר מהתחושות שהן עוררו. (...) מפליא כיצד הנפש מרפאה את עצמה. גם הכתיבה עוזרת מאוד. אני מטיילת בין המילים העולם על הנייר, משוטטת בין אירועים וזמנים ומשתחררת מהם. ואז אני מרגישה חזקה יותר להמשיך הלאה. מתפנה בתוכי מקום לספוג משהו חדש", כותבת סקולניק, והכתיבה היא התראפיה שלה. "בכתיבה על המסע הזה שמתגלים בו כל יום מחדש נתיבים להחלמה, שמזינה עוד ועוד שריגי גפן הנאחזים ומטפסים לרוחב ולאורך כדי להניב פרי. אני יודעת שהוצאתו לאור של כתב היד היא מתן רשות לעולם להביט אל תוכי פנימה בעיניו שלו. אינני חוששת מתגובות האנשים. תחושה עמוקה של חירות פנימית אופפת אותי".

 

"כתבתי רק בשירותים, כשכולם ישנו"

גם בילדותה היא כתבה, אבל אז היתה זו כתיבה אחרת, קדחתנית, כמו תפילה נואשת. המוצא היחיד של ילדה סובלת שאינה יכולה לגלות את הסודות המעיקים. "כתבתי רק בשירותים, כשכולם ישנו, כדי שאף אחד לא יראה. אמנם היה שם קצת חשוך, אבל כתבתי בכתב גדול, כדי שאלוקים יוכל לקרוא. אחר כך הייתי מחביאה את המחברת מתחת לחולצה וחוזרת בשקט-בשקט למיטה. הייתי בטוחה שאלוקים שומע ויודע הכל, רק הוא שהוא לא יכול לענות לי. אולי גם הוא ישן, כמו אמא".

 

הטקסטים המתייחסים לילדות האומללה הם מסויטים, מחרידים, מכמירי לב. "שעות ארוכות התאפקתי לא להירדם ואפילו לא לעצום עיניים כדי שלא יברח לי פיפי, כדי שאוכל לשמוע את הצעדים המתקרבים אלי ולהעמיד פני ישנה כדי שלא יגעו בי. זה לא עזר. העיניים היו נעצמות בחוזקה גם כדי שלא אזהה אם זה אבא, או ברוך (אחיה - ש.פ.)" היא כותבת. "התאפקתי לא לבכות, אבל אז ברח לי פיפי. כאילו הדמעות יוצאות משם". המקום ההוא, "שם", המקום הכי נשי שלה, אליו נכנסים "נחשים" - הדימוי שלה לאיברי המין הגבריים שחדרו וחיללו את גופה התמים - וכאבים, ומשם יוצאים דמעות ותינוקות.

 

גם כשהתחתנה ועזבה את הבית, לא תמו תלאותיה. נישואיה, לבעל קשה ומתנכר, נמשכו שנים ארוכות ומרות. "כשהחלטתי לחשוב על גירושים לא ישנתי לילות. הלבטים עינו אותי. אבל כאשר בשלה לי ההחלטה נסעתי עם חברה לרבנות באשקלון ופתחתי תיק. אני זוכרת את עצמי פוסעת אל משרדי הרבנות, חזקה ובוטחת, ואומרת לפקיד: 'אני רוצה להתגרש!' כאילו ניצה הכנועה והמבוהלת הביטה בניצה האמיצה ותהתה - האם זו אני? האם זוהי אותה אשה שאולצה לזחול על רצפת הבית כדי שבעלה יואיל לדבר איתה?"

 

באשראם, בזמן המדיטציה, עולה בסקולניק דמות אמא בצורה חדשה, והיא סולחת לה על שתיקתה, על שלא יצאה להגנתה. היא מבינה פתאום את מה שאמרה לה אמה לאחר שאיבדה את התינוקת שלה: "אל תבכי על התינוקת, על בת לא בוכים!". היא מבינה שאמא שלה חשבה ש"עדיף לאבד בת בגיל עשרה ימים, מאשר בת בוגרת שחיה לצדך ואת יודע שבכל רגע היא הולכת ונשמטת מבין ידייך. מרגע שנולדתי היא ידעה שהיא מאבדת אותי. היום ברור לי שהיא נקרעה בתוכה. כשבתי בת העשרה ימים מתה, אמי אולי שמחה שבכך יימנע ממני הגיהינום שהיא עברה איתי".

 

 

 


 

 

הספר "שלום לך מסה הקטנה", מאת ניצה סקולניק, יצא לאור בהוצאת קוים. כל הציטוטים - מתוך הספר.
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מתן רשות לעולם להביט אל תוכה
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים