הרב מלמד, הרחם הוא שלנו - לא שלך
ההצעה של הרב מלמד להתמודד עם הקפאת הבנייה באמצעות הגברת הילודה מקוממת. האם המטרה הגדולה מקדשת את היחס לבני אדם כאל כלים נעדרי חשיבות על לוח משחק?
בשבוע האחרון הסערה סביב הרב אליעזר מלמד מתמקדת בסוגיית סירוב פקודה לפינוי יישובים, אבל את המלחמה שלו למען ההתנחלויות הוא לא מסכם במאמץ הצה"לי. לאחרונה הוא גייס למאבק הזה גם את הרחם היהודי.
לפני כשבועיים כתב הרב מלמד בטור הקבוע שלו בעיתון "בשבע" על הדרך הראויה לדעתו להתמודד עם הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון: "על-ידי הקמת משפחות גדולות, ברוכות בבנים ובבנות ובנכדים ונכדות לרוב כעפר הארץ, נוחלים את הארץ... כדי לזכות לברכת הריבוי צריכים להיות מוכנים לנהוג בענווה, כעפר הארץ.
להצטופף כדי לגדל עוד ילדים, לוותר על מותרות כדי להקים משפחה מבורכת... ואילו היינו יכולים להצטופף כמו במאה שערים, היינו יכולים להכניס לבתים שלנו תשע מאות אלף איש".
איני חולקת על הרב מלמד בעניין חשיבותה של ההתיישבות, אני עצמי נמניתי על תושבי שא-נור שבצפון השומרון. גם איני מטילה ספק בנחיצות המאבק נגד הקפאת הבניה, אבל האם ייתכן ששימוש בנשים ככלי להולדה, ובילדיהן כאמצעי להגדלת אוכלוסיית היישובים, היא דרך ראויה לנהל מאבק? האם בסופו של חשבון, המטרה הגדולה תוכל לקדש את היחס לבני אדם כאל כלים נעדרי חשיבות על לוח משחק?
מתוך ניסיוני וחוויותיי כאם (לשישה), למדתי שהבאת ילד לעולם הינה מטרה בפני עצמה. אסור שמעשה כזה ייעשה לשם מטרה אחרת, גדולה ונשגבה ככל שתהיה. ילד הוא עולם ומלואו, הוא דורש מההורים אחריות, משאבים ופניוּת פיזית ונפשית לגידולו. עלינו ללדת ילד מתוך רצון לאהוב ולהעניק, לחבק אותו בילדותו ולזכות בחיבוקו לעת זקנה. אסור לאב ולאם שדבר מלבד כמיהה לאהבה יעמוד לנגד עיניהם בבואם לקבל החלטה גורלית על הולדת ילד.
ומתוך ניסיוני - כאשה שחוותה הריונות ולידות – אני מתקוממת על ההתערבות (הלא-רגישה במיוחד) בחייהן הפרטיים של נשות היישובים, ובהחלטות שצריכות להיות שלהן - ושלהן בלבד.
למה רק נשים?
האם ניתן לומר לאישה שמגדלת תינוק קטן (או מספר תינוקות בבת אחת) ומרגישה שאין זה הזמן המתאים מבחינתה להריון ולידה נוספים, להמשיך וללדת ברצף למרות העייפות והעומס? מי ייקח אחריות על הסבל הפיזי שלה, על כאבי הלידה, על חוסר השינה, על חוסר היכולת ללמוד ולהתפתח, על התסכולים שלה, על הפגיעה הוודאית בילדיה ובבן זוגה? על המצב, שבו ביתה שלה יהפוך לה לכלא, וילדיה – למטרד?כיצד אדם שאינו יודע הריון ולידה מהם יכול להמליץ לאישה להרות, כאשר היא עצמה אינה רוצה בכך? כיצד מי שלא חווה מעולם תסכול של אישה שמזניחה את גופה ואת נפשה שנים בגלל כביסה-כלים-בישולים-הנקות-עייפות, שלא נגמרים, יכול להדריך נשים לאורח חיים כזה?
ואין זה משנה שדבריו של הרב נכתבו כהדרכה ציבורית ולא כפסק אישי לאישה ספציפית. נשים רבות תחיינה לפי הדרכה זו חיים שמעל לכוחותיהן, מתוך רצון כן ואמיתי ליישב את הארץ, ותשפענה על חברותיהן לחיות כמותן כי הרי כולנו רוצות להיות "בסדר". האם נדרוש מנשים להקריב את חייהן ואת שפיותן למען יישוב הארץ?
ולמי שיענה "כן", אומר: אכן, יש מצבים מיוחדים, בהם נדרשת התגייסות ציבורית והקרבה של שיקולי הנוחות האישיים למען ערכים גדולים יותר. אך אם דורשים הקרבה – יש לדרוש אותה במאבקים הציבוריים וביציאה להפגנות, מגברים ונשים כאחד. אין זה הוגן לנסות ולפתור את בעיית ההקפאה על-ידי יצירת נשים אומללות, שהעול הלאומי מוטל על כתפיהן בלבד.
הגישה: "וחי בהם"
במחילה על ההשוואה, עולה בזכרוני משפט של יאסר ערפאת שאמר: "הנשק הסודי שלנו הוא רחמה של האשה הפלסטינית". והדמיון יותר ממטריד. האם זו התרבות שלה נרצה להידמות?!
תרבות שמבטלת את האדם מול מצוות הדת, תרבות שבה האשה לא נחשבת אלא כלי לסיפוק צרכיו של הגבר, תרבות ששולחת את בניה להתאבד?
לעניות דעתי, את המצוות שלנו יש לקיים מתוך גישה של "וחי בהם": מתוך כבוד לחיי אדם ונתינת מרחב אישי לכל אחד ואחת - מרחב שבו תוכלנה נשים להחליט בעצמן כיצד לחיות את חייהן הפרטיים, ללא לחץ חיצוני וללא ציפיות להקרבה שאינן מסוגלות לה. לא ניתן לדרוש מאף משפחה שתחיה בתנאים שפוגעים בבריאותם הנפשית של האנשים המרכיבים אותה. לא ניתן לדרוש מאף אישה שתחיה – היא וילדיה – רק למען העם והארץ, בלי להתחשב ברצונותיה ובכוחותיה. כי המחיר האישי והחברתי של חיים כאלה כבד מנשוא.
האישה, ורק היא, יכולה לקבל החלטות על לידת ילדיה - תוך התייעצות עם בן זוגה, בלב טהור לפני האלוקים.
לפנייה לכתב/ת 
