מיומנו של מורה: אני האח הגדול
איך הם תופסים אותי? בתור חבר? בתור הורה? כמשהו ביניהם? לא יודע לענות אבל אני מוכן להיות אח גדול עבורם, כל עוד זה לא יגרום לכך שהם ינהגו בי בזלזול ויעשו את מה שאני דורש מהם
אנשים אוהבים קטגוריות. ילדים אוהבים אותן עוד יותר. רצוי בצבעים ברורים. הצבעים החזקים ביותר אצל נערים ונערות הם עדיין שחור ולבן, על אף שהאפור מתחיל אט-אט לתפוס את מקומו. התלמידים שלי מתקשים לשבץ אותי בקטגוריה ברורה. מצד אחד, אני המורה שלהם וזה באופן אוטומטי מציב אותי בקטגוריית ה"מבוגרים", יחד עם הוריהם ובעלי סמכות אחרים. מצד שני, מרחק הגיל, הקטן יחסית, בינם לביני גורם לכך שיש לנו תחומי עניין משותפים רבים, לפעמים רבים יותר מאלו שיש לי עם מורות אחרות בבית הספר.
כמוהם, גם אני גדלתי בעידן הכבלים והאינטרנט וויכוחים על מוזיקה או סרטים אני יכול לנהל רק איתם (נסו אתם לדבר בחדר מורים על האוסף החדש של ה- Foo Fighters...). הוסיפו לכך את העובדה שאינני בעל משפחה, דבר שבאופן אובייקטיבי, גורם לכך שהתנהגותי איתם תהיה יותר של אח גדול מאשר של הורה, ואני מיד מוצב בקטגוריית ה"חברים" שלהם. וזה מבלבל. אותם ואותי. כי לרוב, תלמידים בגיל 15 עדיין לא מכירים אפשרות שלישית - לפתח מערכת יחסים קרובה, אפילו קרובה מאוד, עם דמות שהיא סמכות עבורם וזאת מבלי שההיררכיה תיפגע.
הוכחה לכך שהתלמידים לא ממש יודעים כיצד לקטלג אותי קיבלתי בשבוע שעבר, כשאמרתי לתלמיד שהיה עסוק בהצחקת חבריו יותר מאשר בשיעור: "שתף גם אותי בבדיחות, שגם אני אוכל לצחוק", ומיד קפצה תלמידה ואמרה בפליאה: "מה זה? גם אתה משתמש במשפטים של מורים?". חייכתי והבהרתי לה שאני אכן מורה ולא סתם מישהו שבא להסתובב בבית הספר.
הטיול השנתי אליו יצאתי עם התלמידים לפני מספר שבועות העצים את הבלבול. מטבע הדברים במהלך הטיול מצאתי את עצמי מנהל שיחות מרתקות עם התלמידים על החיים, שלהם ושלי. הם למדו להכיר אותי ואני להכיר אותם. כשזה קורה עם מורים השייכים לקטגוריית ה"מבוגרים", ההתקרבות דומה לזו שבין הורים וילדיהם, אך במקרה שלי חששתי שזה אולי מחזק אצלם את התחושה שאני בעצם יותר "חבר" מאשר מורה.
חששתי שכשנחזור לכיתה יהיה לי יותר קשה להפעיל את סמכותי. האמת שלא לגמרי טעיתי. בשיעורים שלאחר הטיול היה רפיון מסוים ברמת המשמעת. הייתה תחושה שהתלמידים מרשים לעצמם קצת יותר ממה שהם הרשו לעצמם קודם לכן. פתאום הם קוראים לי "יובל" במלעיל ומפגינים חיבה מוגזמת. עם זאת, אני חייב להודות שיש לזה גם צד חיובי: ההתקרבות לתלמידים יצרה מחויבות חדשה שלהם אלי. הדברים שאני אומר מתקבלים אצלם באופן אישי וכך כשאני מעיר לאחד התלמידים במהלך השיעור, פעמים רבות הוא מרגיש אי נעימות ואחרי השיעור בא להתנצל על התנהגותו.
אז איך הם תופסים אותי? בתור חבר? בתור הורה? כמשהו ביניהם? לא יודע לענות אבל אני מוכן להיות אח גדול עבורם, כל עוד זה לא יגרום לכך שהם ינהגו בי בזלזול ויעשו את מה שאני דורש מהם.
ועוד משהו על הטיול השנתי
ההתחממות הגלובלית, השפעת הטכנולוגיה, עידן האינטרנט והעובדה שדליה איציק שוב שינתה תסרוקת לא ממש משפיעים על התנהגות תלמידים בטיולים שנתיים, כך מתברר. גם היום, כמו לפני עשר שנים או לפני 50 שנה הטיול השנתי נראה אותו דבר: התלמידים מחכים לו כל השנה, ובכל בוקר כשעולים לאוטובוס
הם מעבירים את הזמן עד הערב באכילת ממתקים (כשמדובר בטיול של ירושלמים - כל תלמיד מגיע עם שקית של קילו ממתקי גומי לפחות) רק כדי להגיע למקום הלינה ולהתחיל את הטיול השנתי באמת.
אבל אז, כשסוף סוף שחררנו את התלמידים מהלו"ז, היה נדמה לי שאין להם הרבה מה לעשות. באיזשהו שלב בערב החלה תנועה של עשרות תלמידים ברחבת מקום הלינה - מאהל בדואי במקרה שלנו. הולכים, חוזרים. ללא מטרה. תפסתי כמה תלמידים ושאלתי אותם: "מה הולך?" הם אמרו "משעמם", וזה נמשך כך שעה ארוכה: הלוך חזור, הלוך חזור. בשביל זה הם חיכו כמה חודשים? שיעשו משהו מעניין: ישחקו בקלפים, ישבו במעגל ויתגבשו, ישמיעו מוזיקה וירקדו - אבל כלום.
ניסיתי להיזכר מה אני הייתי עושה בטיול השנתי והאמת שלא הצלחתי להיזכר אלא בעובדה שזה היה ממש כיף. בגיל הנעורים לפעמים לא צריך יותר מזה. מספיק שיש מישהי בשכבה שממש מוצאת חן בעיניך, כל מה שאתה חי בשבילו הוא להגיד לה שלום כשהיא חולפת על פניך. ואם זה מלווה בחיוך - הטיול השנתי יכול להסתיים. מבחינתך, אתה את שלך עשית..
- הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס "זיו" בירושלים, בוגר תכנית "מלמדים" של מכון הרטמן, פעיל חברתי, ממקימי התנועה הירוקה וחבר הנהגתה.
- לכל הטורים לחצו כאן
