בשבת האחרונה הציעו לי לפתוח את ארון הקודש. סירבתי בנימוס. "אז אולי את רוצה להוליך את ספר התורה בעזרת הנשים"? גם להצעה זו סירבתי בנימוס. מסיבות אישיות - אני עדיין חיה בבועה השמרנית שלי, ואני מכירה את הדברים הללו בעיקר מספרים, מאמרים והרצאות ששמעתי או שנתתי בעשורים האחרונים. אבל אני מודה ששמנתי מרוב נחת על ההצעה. הרי לא כל יום אני מקבלת הצעה כזאת בבית כנסת אורתודוקסי. ישבתי לי מאחור כמו אורחת וצפיתי על הנעשה. היה נפלא. הזלתי דמעה כשנישקתי את ספר התורה העובר לידי בעזרת הנשים – וחייכתי לי בלב במשך כל התפילה הנפלאה.
בודאי כבר ניחשתם. התפללתי בבית כנסת ידידיה.
בית הכנסת ידידיה היא קהילה "אותורדוקסית מודרנית". הוא הוקם לפני 30 שנה על ידי קבוצת אנשים, ובראשם ד"ר דבורה ויסמן, אשר לקחו את הרעיון של שוויון נשים בבית הכנסת עד לקצה. כמובן, עד לקצה של הימים ההם.
ובימים ההם הקצה היה כזה: המחיצה עוברת במרכז בית הכנסת באופן שמחלק את החדר לשני חלקים שווים בגודלם. החזן והבימה ממוקמים במרכז, ולא בצד של הגברים. ספר התורה עובר בעזרת הגברים ואח"כ ממשיך ועובר דרך עזרת הנשים בידי אישה שנערכת לכך מראש. אישה פותחת את ארון הקודש. במשך התפילה נשים שרות בהרמוניה עם הגברים, ואף אחת לא צריכה לדאוג שמישהו יצוץ עם הרעיון המשתיק של "קול באישה ערווה".
הגברים אמנם מנהלים את התפילה כרגיל בבתי כנסת אורתודוקסים, אולם אחת למספר שבועות יש קריאת נשים בתורה המתנהלת באולם אחר ועל ידי נשים בלבד. קריאת המגילות בחגים השונים נעשית על ידי גברים ונשים במשותף. אישה עומדת לפני הציבור בתפילה לשלום המדינה וכן בתפילה למען החולים. אין צורך לומר שנשים לוקחות חלק בגבאות ובהנהגת בית הכנסת כמו גם באמירת דברי תורה. בקידוש שאחרי התפילה – גם אישה יכולה לקדש על היין ולהוציא את הצבור ידי חובה. ואיך כמעט שכחתי – גם נשים אומרות קדיש.
היום הקצה כמובן הוא במקום אחר לגמרי, וידידיה
כבר נחשבת כשמרנית בעיני רבים. ישנם מניינים אורתודוקסים אשר בהם נשים עוברות לפני התיבה בחלק גדול מן התפילות, ועולות וקוראות בתורה בקריאה משותפת. וכל זאת, מבלי לוותר על המחיצה. אבל ממרום שנותיי הפמיניסטיות ויתרתי על התחרות עם עצמי ועם אחרים, ויתרתי על הקטנות וויתרתי על המרירות.
אני יכולה רק להיות מאושרת מכך שהוגשם חלום. אולי לא אני הגשמתי אותו – אבל אחרים הגשימו אותו. אני בעיקר מאושרת מכך שאכן חלומות מתגשמים, גם אם הם מורכבים, ואני בהחלט רואה עצמי כשותפה וירטואלית של הקהילה שהגשימה את חלום קידומן של נשים במרחב בית הכנסת והתפילה. כל שנותר עכשיו הוא לראות את הקונספט הזה של "עד הקצה" מתפשט למניינים אחרים בכל רחבי הארץ. זה יקח זמן – אבל זה יקרה.
אלא שאני בסיפור אחר. אני מבקשת להגשים את החלום הזה בבית הדין ובכל מה שקשור למעמד האישי של נשים ביהדות. וזה, גבירותיי ורבותיי, הרבה יותר קשה. מעט מדי אנשים חולקים איתי את החלום הזה, מעט מדי אנשים מבינים את החלום, ומעט מדי אנשים מוכנים ללכת "עד הקצה". מבין האנשים שחולקים, מבינים ומוכנים - מעט מדי הם רבנים ופוסקי הלכה. אבל אני לא ממורמרת כי כבר חוויתי וראיתי שחלומות מתגשמים.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית, העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל':
02-5664390
_a.jpg "אילוסטרציה צילום: ישראל ברדוגו")
