שנה חלפה. רק שנה, אבל כבר ניתן לומר שזה לא היה עוד "קשת בענן", "גשמי קיץ" או "ימי תשובה" – מבצעי צה"ל מהשנים האחרונות בעזה. אולי התחלף הקצין האחראי על כינויי מבצעים ואולי מאגר השמות הפסטורליים אזל, בכל אופן ההתקפה הפראית האחרונה שלנו על עזה קיבלה שם עם קונוטציה אלימה דווקא: "עופרת יצוקה". במבט לאחור, המבצע הוא רגע מכונן בהוויה הערכית של החברה הישראלית.
שם, ברצועה הנצורה, חשפנו עצמנו לאמת צלולה, חסרת בושה ומסיכות, אמת ממנה ברחנו בשיטות הדחקה ורמייה עצמית שתחכומן הלך והשתכלל ממלחמה למלחמה, ממבצע למבצע. כמו גבר שמואס בהעמדת הפנים של התקינות הפוליטית, ומורה לאשתו בזעם להיכנס למטבח, יצאנו גם אנחנו מהארון. זה מי שאנחנו – ואנחנו גאים בכך!
בעופרת יצוקה המטרנו פצצות ממטוסי קרב במשך שלושה שבועות על אחד האזורים האזרחיים הצפופים ביותר בעולם, כיוונו את נשקנו למטרות אזרחיות מובהקות, עשינו שימוש בזרחן, החרבנו כשיטה ומתוך כוונת מכוון אלפי בתים פרטיים ומבני ציבור – והכל תוך שאנחנו משמרים מצור הדוק שלא מאפשר לאזרחים המעוניינים בכך להימלט אל מחוץ לאזור הקרבות.
לא הקמנו מחנה פליטים זמני לאזרחים, לא יצרנו מסדרון חילוץ הומניטרי, לא חסנו על בתי החולים, על מחסני המזון ואף לא על ארגוני הסיוע של האו"ם. גם לא הבענו צער מזוייף, לא טענו לטעויות טראגיות ואפילו לא הובלנו את הילדים הפצועים לבתי-חולים בישראל.
התוצאה מזוויעה: כ-1,400 הרוגים שיותר ממחצית מהם לא השתתפו בלחימה ומהם 320 קטינים ו-120 נשים (נתוני "בצלם"). בשלושה שבועות הרגנו יותר פלסטינים מאשר בכל האינתיפאדה הראשונה וכל האירועים האלימים בשטחים עד לפרוץ השנייה גם יחד (1987-2000).
אזרחי עזה, שעוד קודם לכן הפכו על-ידינו לכלואים בבית הסוהר שיצרנו עבורם, גילו שהסוהרים הציתו אש במכלאה וזרקו את המפתח מהחלון. לא התיימרנו לעמוד בסטנדרטים שאיננו מאמינים בהם וגם לא לשלם להם מס שפתיים:
משרדי ממשלה? אין בעיה, הם רשמית יעד לגיטימי לתקיפה. אז מה אם עובדים שם אזרחים? אז מה אם מנהלים משם את החיים האזרחיים, את התחבורה, החקלאות והסעד של מיליון וחצי בני אדם?
חיסול קולקטיבי של מעל למאה חניכי קורס שוטרים, על מגרש המסדרים במהלך טקס הסיום? בהחלט, הם פלסטינים במדים - קטן עלינו.
ירי זרחן לבן, כזה שממשיך לבעור ימים אחרי שיגורו, על סמטאות בהן משחקים ילדים? הקיבה שלנו עשויה מברזל. אנחנו מעכלים בקלות כל רעל. הלב שלנו עשוי מפלדה. איננו חסים על איש.
עופרת יצוקה הייתה מלחמת השחרור השנייה שלנו. בראשונה השתחררנו מאלפיים שנות חיים תחת שלטונות הגויים, בשנייה השתחררנו מכבלי המוסר והמורשת היהודיים שהיו תקועים בגרוננו שנים. מהאיסור להמית צדיק עם רשע, מלקחיו המתבקשים של זיכרון היותנו עם נכבש חסר זכויות, מתובנותיו הבלתי נמנעים של מי שהושתקו, הופלו, וקיבלו יחס השמור לתת-בני אדם.
חלק מאלה כבר הפרנו בעבר, אבל לא גילינו זאת לעצמנו. הפעם החלטנו שדי להצגות, מספיק שיקרנו לעולם ולעצמנו. מהיום נאמר את האמת: מדינת היהודים סבורה שצריך לשנות את דיני המלחמה באופן שיקטין את הסיכון הנשקף ללוחמים גם אם על חשבון הגדלת הסיכון לאזרחים; מדינת היהודים מאמינה שבמלחמה החדשה מותר לתקוף יעדים אזרחיים, שמותר ואפילו צריך להפגיז תחנות כוח שמעניקות חשמל למאות אלפי אזרחים, לחסל את תשתית המזון, למחוק בתי ספר ומסגדים; ומדינת היהודים לא תסבול ביקורת, לא חיצונית ולא פנימית.
את החירות החדשה יישמנו מיד גם כלפי קולות אופוזיציוניים ישראליים: משטרת ישראל עצרה באופן חסר תקדים מאות מפגינים שמחו נגד המלחמה, דובר צה"ל, קצין במדים, הפיק מסע הכפשות ודה-לגיטימציה נגד ארגונים שמתחו ביקורת על פעילות הצבא ושר החוץ עמל לייבש את מקורות המימון שלהם. הרקב אכל בכל: במפקדים שפקדו, בלוחמים שביצעו, בעורכי-הדין שאישרו, בשופטים שעצרו, באקדמאים ששתקו ובעיתונות שליבתה את אש המלחמה והתמסרה לדובר צה"ל עד שהפכה למדור בחטיבה שבפיקודו.
לתהליכים האלו יש כמובן מחיר. הם מולידים אובדן אמון ביכולתה של החברה הישראלית למצוא בתוכה את העוצמות הנדרשות לחזרה לערכים המוצהרים שעליה קמה. הם יוצרים תמיכה בלחץ חיצוני, בחקירות בינלאומיות, בתביעות בחו"ל, בחרמות ובסנקציות. לכל אלה יש עתה בסיס משפטי ומוסרי לפרוח. ואנחנו, המכורים לחירות-ההדק המוצהרת, לא מעלים על דעתנו גמילה.
עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון זכויות האדם "יש דין"
