יש חיים אחרי הביפר

אחרי שנים ארוכות של עבודה כעיתונאי מוביל, בעז גאון מנסה לשחרר אחיזה ומתמקד בעיקר בכתיבת מחזות. גאון עזב את העיתון בו כתב והתמסר לתיאטרון שכבש אותו ותפס בהדרגה נפח מרכזי בחייו. במחזה החדש שלו, "בראנז'ה", שנחשף לראשונה בפסטיבל המחזות של בית ליסין ונכנס לרפרטואר הקבוע של התיאטרון, הוא סוגר חשבונות עם הצדדים הפחות זוהרים של עולם העיתונות ועם המציאות, כפי שהוא רואה אותה - בלי צנזורה עצמית או יד עורך. "זה לא מהלך תרפויטי", הוא אומר בראיון ל-ynet, "עולם התקשורת מרתק בעיני, אני מכיר אותו ואת שפתו ודרכו מתאפשר לי להתעסק בדילמות אנושיות שמטרידות אותי".

גאון. מעדיף את השקר האמיתי של התיאטרון (צילום: אילן ספירא)

מתוך ההצגה "בראנז'ה". דיסוננס שקשה לגשר עליו (צילום: אייל לנדסמן)

זו לא הפעם הראשונה שהוא נוגע בנושא האישה בעולם המודרני. הוא עשה את זה קודם, בספר שכתב ביחד עם אשתו, אפרת מיכאלי, "פשוט זה לא" (עם עובד), שעניינו ניסיונות הישרדותו של התא המשפחתי במאה ה-21. כמו בספר, שמציג את הפער בין הדימוי למציאות היומיומית, כך גם במחזה, המרחב שהולך ונפער בין הייצוג לחיים עצמם יוצר דיסוננס שקשה לגשר עליו. "התקשורת היא עולם ייצוגי שכאילו מתעסק במציאות", הוא אומר, "למעשה הכוורת הזו שלכאורה מיידעת את הציבור או מספרת סיפור היא גם זו שמחליטה מה חשוב ומה לא, מה קורה ומה לא. למעשה לא כל מה שקורה, קורה. ויכול להיות שמשהו שבכלל לא קורה, יהפוך לדבר הכי קורה בעולם פשוט כי הכוורת החליטה".

מנגנוני ההפעלה של האדם

"עם כל הכבוד לפוסט-מודרניזם, אנחנו עדיין חיים בעולם שוביניסטי" 

גאון מוצא הגיון במשיכה של עיתונאים לעולם התיאטרון והוא קושר בין הצורך לרדת לעומקם של דברים, לפענח את המנגנונים המפעילים את האדם ולחקור את המציאות שעוטפת. "בעיתון אתה אמור לדחוס סיפור חיים לכתבה של 4,000 מילה. היכולת לתאר את הדבר כמות שהוא, בלתי אפשרית. הרצון להציג את הדברים כמות שהם מול המדיום שלא באמת מאפשר את זה, הוא דיסוננס שקיים אצל כל עיתונאי. זה נשמע פרדוקס אבל הדרמה מאפשרת לך להגיע הכי קרוב לאמת".

אז אתה אומר שמילים הן תמיד בערך או לְיַד? שלעולם לא ממש נצליח לתאר את המציאות או לתפוס את האמת המוחלטת?

"ביאליק כתב שמילים זה כמו בלטות שמונחות מעל לתהום. אם תציץ בין החרכים, תשותק מפחד. העולם הזה שסביבנו לא ברור. אנחנו מנסים לא לחשוב על המשמעויות האמיתיות של החיים וכל חרושת המילים מבקשת לשכך את הפחד, מפני שאלה שאלות שאין לנו עליהן תשובות. אנשים מדברים כי השתיקה מעוררת שדים".

אתה מדבר על התקשורת בטונים שמשדרים יחסי אהבה-שנאה.

"כדי לרצות להתעסק עם נושא מסוים, אתה חייב להיות אמביוולנטי כלפיו, לראות את כל הפנים השונות והמשתנות שלו. האמביוולנטיות הזו בריאה במובן מסוים, היא הופכת אותך לבעל מקצוע יותר אחראי. עברתי תהליך של חשבון נפש על דברים שעשיתי לעצמי ולאחרים במהלך שנותיי בעיתונות. זה מקצוע מאוד חשוב, נהניתי לעשות את מה שעשיתי, אבל היה לזה מחיר. אני יכול לומר שאני מאוד שמח שאני כבר לא חי עם ביפר. אני לא מסוגל לעשות את זה יותר".

הביפר כמטאפורה?

"הביפר כגרזן שמבהיר לך שאתה חי על זמן שאול. כמו במכונת הזמן של 'Star Trek'. כשהביפר מצפצף או הפלאפון מצלצל, אתה משולח לזמן ולמקום אחר. אתה עונה ועובר פאזה, משוגר לעולם אחר. זו תופעה יחידנית".

תזוזת המטוטלת

אי אפשר להיות גם עיתונאי וגם אבא?

"זה משפט ששמעתי, אגב, במו אוזניי במערכת העיתון. השאלה היא מה הרף שאתה מעמיד לעצמך כהצלחה מקצועית. כל מה שתעשה, יבוא על חשבון משהו ומישהו. התקשורת לא מפסיקה לדווח גם כשלבת שלך יש חום. בהכללה גסה, רוב האנשים שמצליחים מאוד מקצועית, לא מתחזקים את התא המשפחתי שלהם ורוב האנשים שמחליטים שהפרויקט שלהם בגלגול הזה הוא להקים תא משפחתי למופת, לא עומדים בראש הפירמידה של העולם המקצועי. צריך להחליט".

אצל הגיבורה שלך זה לא רק עניין של הגשמה עצמית, היא מכורה לעבודה.

"היא המפרנסת. יש לה בבית בעל שלא תורם במאום לכלכלת המשפחה ועסוק כל הזמן בלמרר את חייה על כך שהיא נעדרת. מה שמדהים זה שדווקא הוא מעורר סימפתיה. אם זה היה הפוך, היו מתייחסים לאישה כאל קרצייה ולוזרית. זו גישה שוביניסטית. עם כל הכבוד לפוסט-מודרניזם, אנחנו עדיין תקועים עם תפישות חשוכות".

כן, אבל התמכרות במהותה מבטלת את היומיום שמחוץ לעבודה. זה בטח מוכר לך.

"לכתבי חדשות הרבה יותר קשה. שם זו באמת התמכרות, כי ממד הדחיפות הוא יותר אמיתי מאשר בכתיבה מגזינית. אם אתה אדם תחרותי, אתה רוצה להיות זה שמביא את הסיפור. אתה כל הזמן במרוץ וקשה לצאת מזה. המערכות, כמובן, מטפחות בך את תחושת האשם על שלא מישכנת את חייך לטובת הדבר.

למוספים בישראל מייצרים כתבה של 4000 מילה בשבועיים. זה לא קיים בעולם. הכמויות לא סבירות, כי יודעים שעיתונאים חוששים להיעלם. אפשר לחשוב שבלי קרדיט בעיתון, אתה לא קיים. לא נולדנו לתוך הקרדיט, ולמרות זאת העולם הוירטואלי הזה בפירוש ממכר".

אז איך חותכים את חבל הטבור?

"בהדרגה. ככל שהקריירה התיאטרונית שלי הלכה והתפתחה, היה קל יותר לעשות את הצעד. זה קשור מן הסתם בגיל, בפרספקטיבה, בהכרה שהזמן על הכדור הזה מוגבל ואין אשראי אינסופי לעשות חזרות גנרליות להצגה הזו שנקראת חיים. מתישהו צריך פשוט לעלות על הבמה. הגעתי למיצוי. עשיתי הרבה דברים שמאוד ריגשו אותי ושאני גאה בהם מבחינה עיתונאית. הגיע הזמן ללכת למקום אחר".

יכולת לכתוב ספרים, תסריטים, סיטקומים לטלוויזיה. למה תיאטרון?

"כי תיאטרון זה מדיום שכמעט אין לו מתחרים ברמת האינטנסיביות של החוויה. הוא ממלא אותי וגורם לי אושר. תיאטרון הוא כמו מעבדה כימיקלית שמאפשר לך להבין טוב יותר את החיים".