חצו את המאה

סטנלי קוניץ - אהבה ראשונה

נֹכַח שִׁמְשִׁי הַהֶתְחֵלִית

הִתְפַּצֵּחַ, בְּקוֹל קִרְקוּשׁ, הַקֶּרַח

שֶׁל עֶשְׂרִים חֳרָפִים בְּעֵינֶיהָ.

שֶׁאָצְרָה אֶת הָעוֹלָם הַנִּכְפָּל בְּשַׁלְוָתוֹ,

הִפְשִׁירָה וְזָרְמָה.

בְּלוּלַת פְּרָחִים, בְּדָמָהּ;

צֳרִי מָהִיר, דַּחַף

דְּבוֹרֵי זָהָב שֶׁל אוֹר נִצְמָד

רָחֲשׁוּ בְּמִצְחָהּ.

הִיא מְהַמְהֶמֶת, מוּדַעַת לַכְּנָפַיִם

הַצּוֹמְחוֹת בְּלִבָּהּ.

רוֹטֶט בְּתִקְוַת עָלִים

אֲשֶׁר בָּהּ הֶעָלִים הֵם לְשׁוֹנוֹת.

קוניץ. קרח של עשרים חורפים בעיניה (צילום: GettyImage)

עובר אֹרַח

אִיש בְּמֶשֶׁק בֵּיתָהּ שֶׁל הָאַלְמָנָה

לֹא חָגַג יוֹבְלוֹת מֵעוֹדוֹ.

בְּסֵתֶר חַדְרִי

לֹא אָבִיתִי לְהוֹדוֹת שֶׁאִכְפַּת לִי

שֶׁיְּדִידַי זָכוּ בִּמְסִבּוֹת.

בְּטֶרֶם יָצָאתִי מֵהָעִיר לְלִמּוּדִים

עָלָה יוֹם הֻלַּדְתִּי בֶּעָשָׁן

בִּשׂרֵפָה שֶׁפָּרְצָה בְּבִנְיַן הָעִירִיָּה

וְהִשְׁמִידָה אֶת מַחְלֶקֶת הַסְּטַטִּיסְטִיקָה הַבְּסִיסִית.

אִלְמַלֵּא רִשּׁוּם שֶׁל מִפְקַד-הַתּוֹשָׁבִים

הַמְצַיֵּן זָכָר לָבָן בֶּן חָמֵשׁ

הַמִּתְגוֹרֵר בַּכְּתֹבֶת שֶׁל אִמִּי

בְּבֵית-הַדִּירוֹת בִּרְחוֹב גְּרִין בְּווּסְטֶר

לֹא הָיְתָה לִי שׁוּם הוֹכָחָה מְתֹעֶדֶת

לְקִיּוּמִי. אַתְּ הָרִאשׁוֹנָה,

יַקִּירָתִי, שֶׁדָּחֲקָה בִּי עַד שֶׁהִסְכַּמְתִּי

לְאוֹתָן נְסִבּוֹת חֲגִיגִיּוֹת.

אֲרֶשָׁת שֶׁל תְּלִישׁוּת הַמּוֹצִיאָה

אוֹתָךְ מִן הַכֵּלִים, כְּאֵלּוּ יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְבַטֵּא

מְצוּקָה אוֹ טְרוּנְיָה.

אַל נָא תִּקְחִי זֹאת כָּל כָּךְ לַלֵּב.

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה מֵאִי-קִיּוּם מַמָּשׁ

כְּמוֹ מִקִּיּוּם בִּדְמוּתִי וּבְצַלְמִי. אוּלַי

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאֶתְאַמֵּן

בְּהִזְדַּקְנוּת. מַנְקֻדַּת מַבָּטִי,

אֲנִי עוֹבֵר שָׁלָב:

בְהַדְרָגָה אֲנִי מִשְׁתַּנֶּה לְמִלָּה.

כָּל מַה שֶּׁתִּרְצִי לִתְבֹּעַ

מִמֶּנִּי יִהְיֶה תָּמִיד שֶׁלָּךְ.

ריצ'ארד אֶבֶּרְהַארְט - בהשתולל ההפצצה האווירית

אַתָּה סָבוּר שֶׁבְּהִשְׁתּוֹלֵל הַהַפְצָצָה מֵהַגְּבָהִים

הִיא תְּעוֹרֵר אֶת אֱלֹהִים לְהִתְחָרֵט; חֲלַל דּוּמָה

עוֹדוֹ דּוֹמֵם. הוּא מִתְבּוֹנֵן בַּפָּנִים הַהֲמוּמִים.

אֲפִלּוּ הַהִסְטוֹרְיָה לֹא תֵּדַע פָּרֵשׁ אֶת הָאֵימָה.

הָאֵל יַנִּיעַ בְּנֵי אֱנוֹשׁ לַחֲזֹר בָּהֵם; אַךְ הֵם

עוֹדָם רוֹצְחִים כְּקִיִן, וַהֲמוֹנִים תְּקוּפֵי מָגוֹר

עֵדִים שֶׁלֹּא נִלְמַד דָּבַר לְטוֹב בְּתוֹלְדוֹתֵיהֶם.

הַאִם אֱלֹהַ, כַּמֻּבְחָן, אָדִישׁ כְּלַפֵּי הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ?

הַאִם אֱמֶת-הַנֵּצַח הִיא נֶפֶשׁ הָאָדָם הָאַלִּימָה

בְּעוֹד הַחַיָּה תְּפוּסַת בֻּלְמוֹס תַּאֲוָתָהּ שֶׁלָּהּ?

בֵּין הַשֵּׁמוֹת בָּרְשִׁימָה, שֶׁבִּפְנֵיהֶם אֵינִי נִזְכָּר,

אַךְ דִּינָם נִגְזַר לָמוּת מֻקְדָּם, שֶׁכֵּן בְּשַׁנְּנָם,

בֵּין רְצוּעַת-הַלֶּכֶד וּרְצוּעַת-הַהֲזָנָה הִבְחִינוּ מְאֻחָר.

ליקוי חמה

עָמַדְתִּי בַּחוּץ בַּקֹּר

כְּדֵי לַחֲזוֹת בְּמַהוּת הַלִּקּוּי

שֶׁהָיְתָה חֶשְׁכָתוֹ הַמֻּשְׁלֶמֶת.

וְלֹא יָכֹלְתִּי לַחֲשֹׁב עַל מַשֶּׁהוּ כֹּה מֻשְׁלָם

כְּתִקְוַת הָאָדָם לְאוֹר נֹכַח הָאֲפֵלָה.

ליקו חמה (צילום: נאס"א)

קארל ראקושי - ארץ המוצא

תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

כְּתֹבֶת

מֵעַל לַמַּשְׁתֵּנָה

רִתְּקָה אֶת מַבָּטִי

non compos mentis:

"הָעֵץ זָקֵן יוֹתֵר

מֵהַעִקָּרוֹן שֶׁלּוֹ".

מִלִּים אֵלוּ גָּרְרוּ אוֹתִי

לִתְחוּם עָמֹק

זָקִן יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁל דַּנְטֶה

וְנִגְּנוּ בָּאֹפֶן

שֶׁבּוֹ הַקְּלַרְנִית, נֶאֲמָנָה

לַעִקָּרוֹן שֶׁלָּהּ,

מְנַגֶּנֶת לְעִזִּים

בְּאֶרֶץ הַמּוֹצָא

תּוּגָה הַמִּשְׁתַּמַּעַת לִשְׁתֵּי פָּנִים.

אמריקה

אֲנִי שַׁיָּךְ לְשׁושֶׁלֶת אֲרֻכָּה

שֶׁל מְהַגְּרִים מֻשְׁבָּעִים.

אֲנִי יָכוֹל לְהֵחָשֵׁב לִיוָנִי,

אִיטַלְקִי, סְפָרָדִי,

וְיֵשׁ יָמִים שֶׁבָּהֵם פָּנַי הֵם פָּנָיו

הַחֲמוּרִים שֶׁל הָגְמוֹן טוֹלֶדוֹ

הַנּוֹשֵׂא אֶת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם

הַסּוֹעֲרִים שֶׁל אֵל גְּרֶקוֹ

וּתְרֵיסַר כְּבָשִׂים הָרוֹעוֹת

בְּשַׁלְוָה בָּאָחוּ.

פּיּוּטִי, אֲבָל

לֹא דַּרְכּוֹן לַאֲמֵרִיקָה.

כתבו עד מותם

מישהו אמר פעם על השירה שהיא מקצרת את חיי העוסקים בה. יש בזה משהו. אבל אין כלל בלי יוצא מן הכלל; השירה האמריקאית העמידה במאה ה-20 שלושה משוררים חשובים: קארל ראקושי, ריצ'ארד אברהארט וסטנלי קוניץ, שנולדו בראשיתה וסיימו את חייהם בתחילת המאה ה-21.

בקיצור, כל אחד מהשלישייה נפטר בגיל 101, ולפחות על שניים מהם (ראקושי וקוניץ היהודים) אנחנו יודעים בוודאות שלא רק האריכו לחיות אלא גם לכתוב, כמעט עד יום מותם.

ראקושי נולד בברלין ב-6 בנובמבר 1903 ומת ב-25 ביוני 2004. ב-1910 היגרה משפחתו לארה"ב. תחילה התגוררו בשיקאגו ואז עברו לגאֶרִי שבמדינת אינדיאנה. חייהם היו חיי עוני, אבל חינוכו של קארל היה חשוב וכך הגיע לאוניברסיטת שיקאגו וממנה לאוניברסיטת ויסקונסין-מאֶדיסון, שבה התחיל לכתוב שירה.

בסיום לימודיו עסק ראקושי בעבודה סוציאלית, חזר ללימודים (פסיכולוגיה) וגם שינה את שמו ההונגרי לקוֹלְמֶן רָאוֹלִי, שכן היה סבור שאימוץ שם אמריקאי יקל עליו למצוא תעסוקה. מכאן ואילך היה קארל ראקושי לשמו הספרותי. לאחר זמן מה של עבודה כפסיכולוג ומורה חזר לעבודה סוציאלית ובה עסק עד שפרש לגימלאות.

בשירתו, שקיימה זיקה בלתי-אמצעית לבעיות חברתיות ופוליטיות, הושפע ראקושי מויליאם באטלר ייטס, ואלאס סטיבנס ו-א.א. קאמינגס. בשלהי שנות ה-20 מצא עצמו בחבורה "האובייקטיוויסטית", אף כי לו עצמו היו הסתייגויות לגביה כקבוצה בגלל השוני שבין חבריה.

בשנות ה-40 נטש את השירה והקדיש עצמו לעבודה סוציאלית. הוא חזר אליה בשנות ה-60 ופרסם את "כל כתבי" שלו. אסופת שיריו האחרונה, "סיפורו של המשורר הזקן", יצאה ב-1999. זמן קצר לפני מותו שוחחתי אתו בטלפון בקשר לאפשרות פירסום שיריו בעברית, וקולו היה רענן ונהיר כשהביע את שמחתו על כך.

לימד את בן מלך סיאם

ריצ'ארד אֶבֶּרְהַארְט נולד ב-5 באפריל 1904 באוסטין, עיר קטנה במינסוטה שבצפון ארה"ב ונפטר ב-9 ביוני 2005. הוא גדל באחוזה כפרית שהעניקה לשירתו השראה מתמדת. אמו מתה מסרטן ב-1921 ואז עבר מאוניברסיטת מינסוטה למיכללת דארטמות' ובה סיים את לימודיו.

הוא בעל תואר מוסמך מאוניברסיטת קיימברידג' ושימש מורה פרטי של בנו של מלך סיאם פּראג'אדהִיפּוֹק. ספר שיריו הראשון ראה אור בלונדון ב-1930. שבע שנים אחרי כן פורסם ספרו השני. שמונה שנים עבד בהוראה (המשורר-לעתיד רוברט לוֹאֶל נמנה עם תלמידיו).

במלחמת העולם השנייה שירת בצי כמדריך לתותחנות נ"מ. כשהשתחרר חזר להוראה עד צאתו לגימלאות. תוך כדי כך הוסיף לפרסם שירה, קצר פרסים ספרותיים חשובים, ביניהם פוליצר לשירה, והיה "יועץ לשירה לספריית הקונגרס" (תואר שהפך עם הזמן ל"שר השירה של ארצות-הברית").

שירתו של אברהארט עוסקת בחיים ומוות בעולם הטבע, בנושאים חברתיים ובחוויות מלחמתיות. הוא האמין בהשראה ודיבר על שירה כ"קסמים נגד המוות", אך גם קבע ש"השירה היא עימות של מלוא הַיֵּשׁוּת עם המציאות".

קוניץ והסטירה הבוערת

ואחרון אחרון חביב הוא סטנלי קוניץ, שנולד בווּסְטֶר שבמדינת מאסאצ'וסטס ב-29 ביולי 1905 והלך לעולמו ב-14 במאי 2006. אביו של סטנלי, החייט סולומון קוניץ, התאבד בגן ציבורי שישה שבועות לפני הולדת בנו. האם יֶיטָה הלן ג'אספּוֹן, היהודיה-הליטאית, גידלה את הבן יחד עם אביו החורג מארק דַיְין (שמת בהיות סטנלי בן 14) ואסרה להזכיר את האב הביולוגי בבית, שבו הושמדו כל צילומיו.

כאשר מצא הילד תצלום של גבר נאה ובעל שפם שופע בעליית-הגג, הביא אותו לאימו ושאל מיהו האיש. בתשובה סטרה ייטה על לחיו של בנה וקרעה את התמונה לגזרים. זכר הסטירה הזאת, העיד קוניץ בשיר מהולל שלו, בער על לחיו גם בהיותו בן שישים וארבע.

קוניץ קיבל תואר ראשון בהצטיינות יתרה מאוניברסיטת הארווארד היוקרתית. כשרצה לברר את אפשרות העסקתו בהארווארד כמרצה, נרמז לו שבגלל מוצאו אין לו כל סיכוי - "המיכסה היהודית" כבר מלאה.

הוא היה כתב של העתון "ווסטר טלגראף" ועורך בהוצאת-ספרים בניו יורק. ב-1943 גוייס לצבא ושוחרר בדרגת

סמ"ר. הוא לימד ספרות באוניברסיטאות שונות, פירסם שירה פורמאליסטית בסיגנונה ודחוסה במירקם דימוייה, ששבחי הביקורת לא הועילו לפלס לה מסילות לאהדת הקוראים.

רק בשנות ה-50, כאשר עבר סיגנון כתיבתו שינוי קיצוני והוא זנח כליל את הפורמאליזם הנוקשה, הבקיעה שירתו את חומת ההסתייגות. הוא זכה בכל הפרסים הספרותיים החשובים, לרבות הפוליצר ובגיל תשעים וחמש הוכתר ל"שר השירה של ארצות-הברית".

קוניץ לא פסק לכתוב כמעט עד שעתו האחרונה. ספרו האחרון, "מקלעת-השיער הפרועה", אסופת מסות ושיחות, הופיע שנה לפני מותו. הוא זקף את אריכות-ימיו וצלילות דעתו לזכות גן הפרחים שהיה מטפח במו ידיו באהבה ובמסירות בחצר ביתו שבפרובינסטאון, מאסאצ'וסטס.