טירוניות או לא להיות

באותו בוקר רגיל, ככל בוקר, אני מקבלת את בני ששב הביתה מהצבא בחיבוק אימהי אוהב, ומארגנת את בתי הקטנה לבית הספר. מכינה קפה ויושבת לפתוח את הבוקר כהרגלי עם "ידיעות אחרונות". מתעדכנת במצב המשק, היחסים המדיניים, "יהיה טוב", אומרת לעצמי ונאנחת.

לפתע הבזיקו עיניי: זאת אני! תמונתי פרושה על העמוד האמצעי, מלווה בשלושת חברותיי דאז. רצתי לבעלי, הערתי אותו והפצרתי בו להסתכל בעיתון. "מה, זכינו בלוטו?" שאל כשהוא עדיין מנומנם.

נועצת עיניי באותה תמונה ישנה, 29 שנים מאז צולמה בידי משה בייר ז"ל, או "אדון בייר" כפי שהיינו מכנות אותו. משה בייר צילם במשך 52 שנים עשרות אלפי תמונות של חיילות בבה"ד 12 במהלך שירותן הצבאי, בהן יעל בר זוהר כטירונית, או מלכת היופי חוה לוי בעת גיוסה. אבל זו אני! אותה תמונה ששמורה באלבומי כחיילת עם חברותיי פרושה לה עתה על עמוד שלם עם הכותרת "כולן היו בנותיו".

כמובן שהזעקתי את כל בני המשפחה, ואילצתי כל מכר לגשת במיידית לדוכנים ולקנות "ידיעות אחרונות".

נוסטלגיה, חיוך ענק ופעימות לב מואצות. אני כל כך מתגעגעת אליהן. לפתע כל הזיכרונות מאותה תקופה, החברות המלוכדת שהחלה עוד בימי בית הספר, הדירה ששכרנו יחד במהלך שירותנו הצבאי, החלומות המשותפים, ההווי, ההשתטויות, ההבטחה שלעד נישאר חברות. לאחר תום השירות הצבאי נפגשנו לסירוגין במתכונת מלאה או חלקית בחתונותינו האישיות, ובלידת ילדינו הבכורים. אט אט דעך הקשר, וההבטחות לפגישות תכופות נעלמו כלא היו.

בלי לחשוב פעמיים, צילצלתי אליהן.

דמעות אושר רבות זלגו באותה שיחה (אנחנו נשים אחרי הכל). אורגנה פגישה ביום למחרת. כמובן שהגענו בהרכב מלא. הרגשתי שוב בת 19. חזרנו להיות באותן שעות של הפגישה שוב אותן נערות שובבות ומלאות שמחת חיים. סוף שבוע ביוון, שבועיים לאחר מכן, השלים לארבעתנו את כל הפערים מהשנים שעברו.

תודה לכם, "ידיעות אחרונות". הפגשתם וליכדתם ארבע נפשות תאומות.

ספרו לנו איך "ידיעות אחרונות" נגע בחייכם - ואנחנו כבר נספר לכל המדינה. סיפורים (באורך של עד 300 מילה) שלחו ל- yediothsheli@yedioth.co.il או לפקס 03-6082664, בצירוף שם מלא וטלפון