מה שלום הערים? אשדוד צמחה, חיפה התרסקה
מדינת תל-אביב? השוואת מחירי הדירות, השכר, התעסוקה, אחזקת המכוניות וההשכלה בין 12 ערים גדולות מגלה מה שהעין רואה: ירושלים וחיפה מידרדרות, בזמן שערי המרכז, כולל אשדוד ונתניה, פורחות. מתכנן ערים: "גוש דן מתרחב, ומי שקרוב אליו מרוויח". אבל יש לפריפריה תקווה אחת: באר שבע חזרה לצמוח
רמת החיים עלתה - במרכז הארץ חיפה: 60 שנות הידרדרות ירושלים: עיר של זהב, אבל איפה הכסף? אשדוד ונתניה: "המטרופולין מתרחב" 
מי הכוכב של מחוז גוש דן? באר שבע: יש תקווה מחוץ למרכז? 

על לוח משחק המונופול, בגירסתו הישראלית הישנה והטובה שעדיין נמכרת - מופיעות שמונה מערי הארץ, בזו אחר זו, מ"דרך צלחה" עד "דרך צלחה" - ומוצעות למכירה בסדר עולה - מהעיר הזולה ביותר ליקרה מכולם.

 

הלוח, שעוצב בשנות ה-60', מתאר מדינה שבחלקה לא השתנתה עד היום: אילת הייתה הזולה ביותר, ו"מעליה" טבריה, באר-שבע, נתניה ורמת-גן. אבל ההמשך מראה מציאות שונה: ירושלים מופיעה "מעל" רמת-גן, ו"מעליה" - חיפה. סוף המסלול עדיין נכון: תל-אביב הייתה ונותרה היקרה והיוקרתית ביותר.

 

נתוני הלמ"ס ומחקרים אקדמיים מאשרים מה שהעין רואה: בירת ישראל ובירת הצפון מידרדרות והולכות ומאבדות את מרכזיותן, בזמן שערים אחרות - אשדוד, נתניה, ראשון-לציון, חולון ובאר-שבע, עולות ופורחות ומאיימות לעקוף אותן בסיבוב. ממדינה של שלוש ערים גדולות הפכנו למדינה עם מרכז אחד, שבמרחק 50 קילומטר ממנו שוכנת פריפריה. 


מצב הערים, לפי נתוני הלמס והשמאי הממשלתי

מצב הערים, לפי נתוני הלמ"ס והשמאי הממשלתי
עיר שיעור זכאים לבגרות (בתחילת 2008) שכר ממוצע (בשקלים, בסוף 2008) מחיר דירה ממוצעת (בשקלים, בספטמבר 2009) אחוז בעלות על מכוניות (בתחילת2008) אחוז בעלות על מחשב (בתחילת 2008) אחוז בעלות על DVD (בתחילת 2008) שיעור המובטלים בתחילת2008 שיעור האנשים שלא עבדו או חיפשו עבודה ב-2007
ירושלים 33% 5,600 1.2 מיליון 46% 63% 28% 6.1% 54%
תל אביב 65% 7,780 1.9 מיליון 59% 71% 49% 4% 34%
רמת גן 68% 7,440 1.1 מיליון 63% 67% 41% 4% 37%
ראשון לציון 59% 6,930 1.1 מיליון 75% 74% 64% 5% 36%
חולון 58% 5,820 1.1 מיליון 70% 72% 60% 4.7% 40%
פתח תקווה 55% 6,265 1.1 מיליון 65% 63% 55% 4.6% 37%
נתניה 55% 5,380 מיליון 50% 56% 30% 7.2% 32%
אשדוד 56% 4,830 950 אלף 49% 63% 52% 5% 45%
חיפה 64% 6,470 850 אלף 56% 60% 28% 8% 46%
בת ים 51% 4,790 600 אלף 44% 56% 34% 6% 44%
באר שבע 56% 5,300 550 אלף 53% 52% 24% 7.1% 48%
בני ברק - 4,375 750 אלף 24% 42% 2.5% 6.4% 60%

 

רמת החיים עלתה - במרכז הארץ

האגדה מספרת שהעשור החולף היה תקופה של צמיחה בכלכלה הישראלית. כשבודקים את הנתונים, רואים שהישראלי הממוצע לא נעשה עשיר יותר, בגלל גידול האוכלוסייה שחילק את פירות הצמיחה בין אנשים רבים וגם בגלל הפערים העצומים, שהשאירו אותם בעשירונים העליונים. כשבודקים, גיאוגרפית, לאן הלך הכסף, מגלים שהמדינה מתנהגת כמו קערה: העושר זורם למרכז והשוליים נותרים יבשים.

 

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, שהכנסתו הממוצעת של שכיר חיפאי הייתה גבוהה בשנת 2002 בכ-20% מההכנסה הממוצעת של שכיר בתל-אביב או בחולון ודומה לזו של שכיר בראשל"צ. בשנת 2008 הרוויח החיפאי הממוצע, לפי הלמ"ס, 6,469 שקלים לחודש, פחות מעמיתו בתל-אביב (7,786 שקלים בחודש), ובראשל"צ (6,698 שקלים בחודש), ורק 10% יותר מאשר בחולון (5,824).

 

רמת החיים בירושלים נשחקה עוד יותר: הירושלמי הממוצע הרוויח ב-2002 יותר מהשכיר הממוצע בחיפה ובראשל"צ, כ-25% יותר מעמיתו בתל-אביב ובחולון, וכ-35% יותר מבנתניה. ב-2008, לעומת זאת, עמדה הכנסתו הממוצעת של שכיר ירושלמי על 5,602 שקלים בחודש בלבד, הרבה פחות מבתל-אביב ובראשל"צ, קצת פחות מבחולון ורק מעט יותר מאשר בנתניה.

 

גם כשבודקים כמה מתושביה של כל עיר מחזיקים במכוניות ובמכשירי חשמל שונים מגלים: המרכז התעשר יותר. גם בשנת 2002 החזיקו תושבי חולון, פתח תקווה וראשל"צ, בממוצע, יותר מכוניות ומכשירי חשמל מאשר תושבי ירושלים, תל-אביב וחיפה, שרבים מהם סטודנטים, רווקים וקשישים שמחזיקים פחות מכשירים מאשר משפחות עם ילדים.

 

אבל הפער לטובת ערי המרכז גדל: בשנת 2002 החזיקו 50% מתושבי תל-אביב מכונית אחת לפחות, ואילו ב-2008 עלה שיעור הנהגים בעיר ל-59%. בחולון עלה שיעור הנהגים מ-58% ל-70%, בפתח-תקווה מ-59% ל-65%, ואילו בחיפה הוא עלה מ-55% ל-56% בלבד. בירושלים נותר שיעור הנהגים זהה - 46%.

 

שיעור התושבים המחזיקים מכשיר DVD זינק בכל הארץ, אבל בירושלים הוא עלה מ-7% ל-28%, בחיפה מ-11% ל-28%, ואילו בתל-אביב הוא עלה מ-12% ל-49%. בחולון הוא עלה מ8% ל-72% ובראשל"צ - מ19% ל-64%. שיעור בעלי המחשבים בירושלים עלה מ-51% ל-63% בשעה שבחולון הוא זינק מ-49% ל-72% ובת"א - מ-57% ל-71%. 


מצב הערים בשנת 2002

מצב הערים בשנת 2002
עיר שיעור זכאים לבגרות הכנסה ממוצעת לשכיר (בשקלים, כולל רווחי הון וקצבאות) מחיר דירה ממוצעת (בשקלים) שיעור בעלות על מכונית שיעור בעלות על מחשב שיעור בעלות על DVD שיעור המובטלים שיעור האנשים שאינם עובדים או מחפשים עבודה
ירושלים 35% 7,200 880 אלף 46% 51% 7% 9.2% 54%
רמת גן 71% 7,410 מיליון 60% 52% 11% 7.8% 40%
תל אביב 63% 5,630 840 אלף 50% 57% 12% 10% 40%
חיפה 65% 6,830 790 אלף 55% 52% 11% 11% 57%
ראשון לציון 59% 6,930 940 אלף 74% 67% 19% 8.2% 39%
פתח תקווה 55% 6,385 790 אלף 59% 63% 9% 7.6% 32%
חולון 58% 5,825 810 אלף 58% 49% 8% 10.8% 32%
נתניה 55% 5,380 730 אלף 54% 41% 5% 13% 46%
אשדוד 56% 5,310 540 אלף 42% 49% 7% 11.4% 48%
בת ים 51% 4,590 650 אלף 36% 37% 8% 11.6% 36%
באר שבע 56% 5,675 430 אלף 44% 50% 4% 14.8% 48%
בני ברק - 7,410 750 אלף 18% 38% 1% 10.6% 63%

 

חזור למעלה
חיפה: 60 שנות הידרדרות

הידרדרותה של ירושלים תפשה בשנים האחרונות את הכותרות, והצניעה סיפור הידרדרות דרמטי לא פחות: הסיפור החיפאי. בשנת 2002 גרו בחיפה, לפי נתוני הלמ"ס, 271 אלף תושבים. ב-2008 ירד מספרם ל-265 אלף. זאת, בשעה שמספר תושבי ירושלים גדל מכ-640 לכ-750 אלף, מספר המצטופפים בתל-אביב גדל מ-360 ל-390 אלף, ראשל"צ תפחה מ-212 אלף ל-224 אלף, אשדוד - מ-188 ל-207 אלף, בני-ברק - מ-139 ל-151 אלף, פתח-תקווה - מ-173 ל-189 אלף, נתניה - מ-165 ל-176 אלף ובאר-שבע - מ-182 ל-186 אלף.

 

לעזיבת תושבי חיפה יש ביטוי ישיר במחירי הדירות: מחיר דירה חיפאית ממוצעת עמד ב-2002, לפי הלמ"ס, על 786 אלף שקלים, קצת פחות מבתל-אביב (840 אלף שקלים) רמת-גן, ראשל"צ או חולון, יותר מדירה בבני-ברק, בת-ים או נתניה, הרבה יותר ממחיר דירה באשדוד (541 אלף) וכמעט כפול מבבאר-שבע (429 אלף).

 

מנתוני השמאי הממשלתי עולה כי מחירי הדירות בחיפה עלו מאז ב-10% בלבד והגיעו ב-2009 ל-850 אלף שקלים - פחות מהמחיר באשדוד (950 אלף) ובנתניה (מיליון), חולון, פתח-תקווה וראשל"צ (1.1 מיליון). הפער בין מחיר הדירות בחיפה ובבאר-שבע הצטמצם, והפער מול תל-אביב התעצם - מחיר דירה ממוצעת בתל-אביב הגיע ל-1.9 מיליון שקלים, יותר מכפליים מדירה חיפאית.

 

את הנתונים משלימה התמונה שרואים בעיניים. חיי הלילה התוססים של מרכז הכרמל ואזור הנמל דעכו, ואת מקומם תפשו "עמק האלכוהול" בקריות. האוכלוסייה ברחובות מזדקנת, ושכונות שלמות בהדר הכרמל הפכו לגוש של בתים מתפוררים ששורצים פשע ואלימות.

 

"חיפה הידרדרה בגלל הקמת המדינה"

הידרדרותה של חיפה נמשכת כבר עשרות שנים. הפרופסור שאול קרקובר, גיאוגרף ומתכנן ערים מאוניברסיטת בן-גוריון, טוען שהיא החלה מאז הקמת המדינה.

 

חיפה  הוקמה לפני כ-2,000 שנה ככפר דייגים יהודי, והפכה במאה ה-19 לעיר גדולה וחשובה. "חיפה הגיעה לשיאה בשנות ה-20 וה-30, בזכות הבריטים, שהפכו אותה לאחד המרכזים הכלכליים של המזרח התיכון כולו", מציין קרקובר.

 

"הם הקימו את בית הזיקוק וחיברו לנמל חיפה את מסילות הרכבת לבגדד, ביירות וקהיר, שהובילו נפט וסחורות מכל האזור. בנוסף, היה שם את הטכניון, שהיה המוסד ההנדסי המוביל באזור. חיפה הייתה הרבה יותר מתל-אביב. גם העולים הגיעו לכאן באוניות ונחתו בחיפה, וכך גם התיירים שהגיעו לארץ.

 

"הקמת המדינה ניתקה את הארץ מהסביבה, וחיפה איבדה את מעמד-העל שלה. בשנות ה-60' קמו נמל אשדוד שהתחרה בנמל חיפה, חוגים להנדסה באוניברסיטאות שהתחרו בטכניון ובתי חולים כמו "זיו", "העמק" ו"פוריה" שהתחרו ברמב"ם וברוטשילד. עולים ותיירים התחילו להגיע במטוסים, וחיפה היא כבר לא עיר תיירות".

 

כל זה קרה לפני הרבה שנים. אבל חיפה המשיכה להידרדר גם ב-20 השנים האחרונות. מדוע?

"חיפה שמרה על מעמדה כעיר התעשייתית המובילה גם אחרי שאיבדה את הבכורה בשאר התחומים. חברות ההיי-טק הגדולות בעולם - IBM, אינטל, מיקרוסופט - הגיעו קודם כל לחיפה לגייס מהנדסים מהטכניון. אבל בשנות ה-90' גם ההיי-טק עבר למרכז, כדי להיות קרוב לנתב"ג ולשמור על קשר עם העולם.

 

"חיפה סובלת מצפיפות. עתודות הקרקע שלה נגמרו ואי אפשר לבנות בה יותר. היא סובלת מבעיות תחבורה קשות, בגלל העיכובים בהקמת מינהרות הכרמל, ובמשך שנים היא הייתה העיר הכי מזוהמת במדינה. האוכלוסייה הצעירה והמבוססת עברה לזיכרון יעקב, לבנימינה, לקריית טבעון, למצפים בגליל ולמרכז. האוכלוסייה בחיפה מזדקנת, כי רק אלה שמתקשים לעזוב נשארים - העניים והמבוגרים".

 

האם מלחמת לבנון השנייה החריפה את הבעיות בחיפה?

"היא לא הועילה לה, אבל זאת לא הבעיה".

 

לומדים בחיפה ובורחים דרומה

נתון סטטיסטי אחד לפחות משאיר לחיפה מקום לאופטימיות: שיעור הזכאים לבגרות בחיפה הוא 64%, הרבה מעל הממוצע הארצי, והוא נשאר כמעט זהה מאז 2002, למרות הידרדרות מערכת החינוך בכל הארץ. זאת, בזמן שבפתח-תקווה ירד שיעור הזכאים מ-62% ל-55% ובראשל"צ הוא ירד מ-65% ל-59%. 

 

"חיפה היא עיר של השכלה", אומר יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, "אבל אחרי שהצעירים גומרים ללמוד, הם עוזבים ועוברים למרכז. זה קורה לא רק במשפחות של צברים אלא גם אצל העולים חדשים: ההורים העניים נשארים בחיפה, בעוד שהילדים מוצאים עבודה במרכז ועוברים לאשדוד ולנתניה. זוג צעיר לא יישאר במקום בלי תעסוקה גם אם הוא רוצה".

 

"היזמים חייבים להיות קרובים לנתב"ג, כי התחבורה מתוכננת כל-כך גרוע, ש-100 קילומטר זה רחוק מדי", מוסיף בוחבוט. "גם חברות שנשארות בצפון הולכות ליקנעם, כי הממשלה העבירה את כל התשתיות במסלול עוקף-חיפה, דרך יקנעם ועמק יזרעאל. חיפה היא מרכז הצפון. הזנחת את חיפה - הזנחת שני מיליון אנשים שחיים מסביבה ואיבדת את הצפון של המדינה".

 

חזור למעלה
ירושלים: עיר של זהב, אבל איפה הכסף?

מצבה של חיפה עדיין טוב ממצבה של ירושלים. מחירי הדירות בעיר הנצח דווקא עלו: דירה ממוצעת בירושלים עלתה ב-2002 881 אלף שקלים, פחות מבראשל"צ וברמת-גן ורק מעט יותר מבחולון, פתח תקווה או חיפה. ב-2009 הגיע מחיר דירה בירושלים, לפי נתוני השמאי הממשלתי, לכ-1.2 מיליון, יותר מאשר בראשל"צ וברמת-גן (1.1 מיליון) וכמעט פי שתיים מדירה בבת-ים. 

 

אבל לא ברור כיצד הירושלמים מצליחים לשלם משכנתא במחירים כאלה. השכר הממוצע בבירה עלה לאט יותר מבכל עיר גדולה אחרת. שיעור האבטלה בירושלים עמד ב-2002 על 9.2%, פחות מאשר בתל-אביב (10%), אשדוד (11.4%), חולון (10.8%), ובת ים (11.6%).

 

האבטלה בירושלים ירדה מאז, כמו בכל הארץ, ועמדה ב-2008 (לפני גלי הפיטורים האחרון) על 6.2%. אבל בערים אחרות המצב השתפר יותר: בתל-אביב היו ב-2008 רק 4% אבטלה, באשדוד רק 5%, בחולון - 4.7% ובבת-ים - 6%. 

 

43% מתושבי העיר מוגדרים בסטטיסטיקה כ"מחוץ לכוח העבודה" - אנשים שאינם עובדים וגם לא מחפשים עבודה: נשים בחופשת לידה, עקרות בית, חולים כרוניים, נכים, פגועי נפש וכן סטודנטים, תלמידים בכוללים וסתם בטלנים. זאת, לעומת 34% בתל-אביב, 36% בראשל"צ, 39% בפתח-תקווה, 37% ברמת-גן ו-32% בנתניה.

 

מספר הירושלמים שמחוץ לכוח העבודה ירד בהרבה מאז 2002 בשל הקיצוץ בקצבאות הילדים והתוכניות לשילוב חרדים בעבודה. אבל נתוני הצריכה הירודים מראים שהבעיות הכלכליות בירושלים לא ממש נפתרו.

 

"הבעיות של ירושלים ידועות", אומר קרקובר, "יש שם אחוז גבוה של ערבים וחרדים, שעולה בגלל הריבוי הטבעי ובגלל בריחה של צעירים מבוססים למבשרת, צור הדסה, הר-אדר, מודיעין, גוש-עציון, מעלה-אדומים וכן למרכז. בספרות המקצועית העולמית זאת תופעה מוכרת שנקראת White Flight: אוכלוסיות מבוססות בורחות ממקומות שנכנסים אליהן 'גורמים לא רצויים'.

 

"פוליטיקלי-קורקט או לא: כשעניים עם מנטליות שונה מגיעים לאזור מסויים, מעמד הביניים מתחיל למכור את הדירות. זה קיים בארץ גם בערים המעורבות, שהערבים חוזרים אליהן במקום היהודים, ובשכונות שקולטות עלייה מאתיופיה. מה שמיוחד בירושלים, היא העובדה שמחירי הדירות לא יורדים כי החרדים מאורגנים מספיק כדי לקנות דירות, והחילונים מנצלים זאת ומוכרים ביוקר".

 

אשדוד וראשל"צ קלטו רבבות עולים מרוסיה, והישראלים הוותיקים לא בורחים מהן. מדוע?

"כנראה שהרוסים הם לא אוכלוסייה שלא רוצים לגור לידה. יש סטריאוטיפים שליליים נגדם, אבל הם נחשבים לאוכלוסייה חרוצה ומשכילה".

 

חזור למעלה
אשדוד ונתניה: "המטרופולין מתרחב"

אין ספק שסיפור ההצלחה הגדול ביותר של התקופה האחרונה הוא אשדוד. העיר, שהוקמה בידי הפלשתים לפני למעלה מ-3,000 שנה, ידעה ימים מפוארים, אך במאות השנים האחרונות היא הוזנחה, וערב הקמת המדינה הייתה כבר ערבי קטן. בשנות ה-50' של המאה הקודמת שימשה כמעברה, ורק בסוף שנות ה-60', עם הקמת הנמל, החלה לצמוח. ב-20 השנה האחרונות קלטה כ-100 אלף עולים חדשים מצרפת, מאתיופיה ובעיקר מחבר העמים - יותר מכל עיר אחרת.

 

כשמשווים את מצבה של אשדוד ב-2008 וב-2002, מגלים שהיא צמחה כמעט בכל פרמטר. האבטלה, שעמדה על 11.4% והייתה בין הגבוהות בערים הגדולות, ירדה ל-5% - כמו בראשל"צ ופחות מירושלים, חיפה, פ"ת, בת-ים, נתניה ובני-ברק. רמת השכר עלתה. מחירי הדירות עלו בכ-40%. שיעור הבעלות על מכוניות ומכשירי חשמל זינק. והחשוב מכל - רמת ההשכלה לא נפגעה. שיעור הזכאים לבגרות באשדוד נותר על רמה סבירה של 56%.

 

מהפך דומה עבר במקביל גם על נתניה. העיר מזוהה בתוכניות הסאטירה ובהווי הישראלי עם משפחות הפשע - שאחדות מהן אכן מתגוררות בה וביצעו כמה מעשים מחרידים. אבל נתניה היא גם עיר של ים וחולות זוהרים, בנייה מאסיבית, חיי לילה תוססים, תיירות, עלייה, היי-טק, יהלומים (וחנות איקאה). מחירי הדירות עלו בנתניה בשנים 2002-2008 בכ-30%, האבטלה ירדה מ-13% ל-7% והשכר זינק.

 

"מה שהקפיץ את אשדוד ונתניה היא ההתרחבות של מטרופולין תל-אביב", אומר קרקובר, "הכרך מתפשט דרומה וצפונה ומחפש קרקעות זמינות וזולות, ומצא אותן שם בשפע. מי שקנה דירה על החוף באשדוד לפני עשר שנים עשה את עסקת חייו. לאשדוד יש גם עוד ייתרון: הנמל, שמתפקד יותר טוב מנמל חיפה וקרוב יותר לנתב"ג".

 

חזור למעלה
מי הכוכב של מחוז גוש דן?

גוש דן נוצר בשנות ה-60' בלא תכנון מוקדם, כש-11 ערים ומושבות התרחבו עד שנפגשו והתחברו לכרך אחד. כיום הוא מאכלס כיום כ-2.5 מיליון אנשים - יותר משליש מתושבי ישראל. באופן רשמי, עדיין מדובר באוסף של ערים נפרדות, וחלק מתושביו עדיין רואים אותן כך ומגלים גאווה מקומית ודאגה לעיר "שלהם".

 

לפני שבע שנים, נהנתה רמת-גן מתדמית העיר הגדולה היוקרתית ביותר. מחירי הדירות בעיר עמדו בממוצע על כמיליון שקלים, יותר מבכל הערים הגדולות, ושכרו של הרמת-גני הממוצע היה גבוה יותר מבערים אחרות.

 

רמת-גן עדיין נהנית מאחוזי זכאות גבוהים לבגרות (68% ב-2008) אבל בתל-אביב משתכרים כיום יותר. מחירי הדירות בראשל"צ, חולון ופתח-תקווה השתוו השנה למחירים ברמת-גן (1.1 מיליון), בשעה שבתל-אביב הם גבוהים בכ-75%.

 

"גוש דן היה בשנות ה-60' כרך מונוצנטרי. המרכז היה בתל-אביב, וזהו", אומר קרקובר. "היום זוהי עיר מבוזרת, עם הרבה מרכזים. גם החלק הדרומי - חולון וראשון - שבעבר היה פחות מפותח, מתעצם, בגלל הקרבה לנתב"ג ולנמל אשדוד ובגלל ששם נמצאות עתודות הקרקע הפנויות ושם מוכרים בתים".

 

עתודות קרקע יש מסביב להרצליה ורמת-השרון. אולי ראשון צומחת דווקא בגלל שהתושבים שלה פחות עשירים ואין להם כוח להתנגד שיבנו להם ליד הבית?

"מאוד יכול להיות. ברמת-השרון הייתה תפישה שאמרה, אנחנו מושבה ולא עיר, אל תבנו כאן. ייתכן שהדרום מרוויח מהפינוק של הצפון".

 

מצד שני, מחירי הדירות מזנקים היום דווקא בתל-אביב עצמה.

"תל-אביב ממשיכה להיות אטרקטיבית כי היא מציעה לצעירים דברים שאין במקומות אחרים. צעיר שרוצה לטפס בהיררכיה המקצועית, להשתלב בחברה, ליהנות מחיי רווקות ולמצוא בן זוג - גר בתל-אביב. זה מעלה את הביקוש באופן קבוע. כרגע, יש שם השתוללות מחירים שאופיינית לערים גדולות בתקופה שאחרי משבר כלכלי".

 

מורשת לחיאני: דווקא בת-ים נשארה מאחור

מקובל לחשוב שראש עיריית בת-ים, שלמה לחיאני חולל בעירו מהפיכה חיובית. מאז שהסתבך בפלילים, מרבים להזכיר לנו את פועלו כראש עיר, ויש תושבים, פרשנים ופוליטיקאים שרומזים כי ראוי להקל בעונשו. "תראו מה הוא עשה לבת-ים", הם אומרים. האם "מורשת לחיאני" מבוססת על נתונים, או שמדובר בספין שניזון מתחושת בטן? לשם כך, כדאי להשוות את בת-ים לאחותה התאומה, חולון.

 

בשנים 2002-2008 ירד שיעור הזכאים לבגרות בבת-ים מ-54% ל-51%, בשעה שבחולון הוא נשאר על 58%. שיעור האבטלה בחולון ירד בכ-60%, ובבת-ים - בכ-45%; הפער בהכנסה הממוצעת גדל והגיע לכ-1,100 שקלים לחודש; מחיר דירה ממוצעת בבת-ים עלה, לפי הערכות בשוק הנדל"ן, מ-550 אלף שקלים בתחילת העשור ל-600 אלף שקלים כיום, בשעה שבחולון הוא זינק מכ-800 אלף לכ-1.1 מיליון, כמו ברמת-גן ובראשל"צ.

 

אכן, לחיאני שיפץ את הטיילת והקים מספר מבנים נאים, חידש את פעילות המוזיאון וחנך את המכללה. אבל אם יש ראש עיר גדולה בישראל שהצליח לחולל מהפיכה, הרי זה דווקא מוטי ששון מחולון. ששון הצליח בשני עשורי כהונתו להפוך את חולון למרכז תרבות שמתחרה בשלושת הערים הגדולות, עם חמש מכללות, שמונה מוזיאונים, שלושה תיאטראות ועשרות פסטיבלים, פארקים קונצפטואליים מתנ"סים ואולמי מופעים. 

 

חשוב עוד יותר: ששון הצליח לשנות את תדמיתה של העיר. ה"חובתים" - חולון-בת-ימים - סבלו בעבר מסטיגמה מכוערת משותפת. כיום, אין דבר "רע" בלהיות חולוני. דווקא בת-ים לא השתחררה מההתווייה השלילית, וממשיכה לסבול מאנומליה: העיר, השוכנת במיקום אידאלי על החוף בלב המדינה, אינה מצליחה למשוך את האוכלוסיות המבוססות המקיפות אותה מכל עבר.

 

חזור למעלה
באר שבע: יש תקווה מחוץ למרכז?

ישראל אינה המדינה הקטנה היחידה שמתכווצת למרכז. כרבע מאוכלוסיית צ'כיה, למשל, מצטופף במטרופולין פראג, ושם גם מרוכזות מרבית הכלכלה והתרבות.

 

אבל בישראל, שהוקמה בזכות אתוס של חלוציות והתיישבות, ההצטופפות מעוררת התנגדות וחרדה. תשתיות התחבורה האיומות אינן מאפשרות לעובדים מהפריפריה להגיע לעבוד במרכז כמו במדינות אחרות, והפערים החברתיים כאן גדולים במיוחד. גוש דן הוא יהודי ברובו, ואילו בשאר חלקי הארץ הערבים הם כשליש מהאוכלוסייה, ומספרם גדל - מה שגורם לציבור היהודי לחשוש שהוא ימצא את עצמו מצטופף במדינה של עיר אחת - מוקפת אויבים. 

 

אם יש עיר אחת שמעוררת תקווה שהמציאות הזאת תשתנה - הרי זוהי באר-שבע. בירת הנגב, שהייתה קיימת כבר בממלכות ישראל ויהודה, ננטשה במשך אלפי שנים והוקמה מחדש במאה ה-20, בהתחלה ככפר ערבי קטן ורק בשנות ה-50' - כעיר.

 

באר-שבע הייתה ונשארה עיר ענייה - אבל בשנים האחרונות היא משנה את פניה. במהלך השנים 2002-2008 ירדה האבטלה בעיר ביותר מחצי - מ-14.8% ל-7.1%; ההכנסה הממוצעת (5,304 שקל לחודש) עברה את ההכנסה בבת-ים, והיא גבוהה גם מזו שבנתניה ואשדוד, והחשוב מכל: שיעור הזכאים לבגרות עלה מ-53% ל-56%, בניגוד למגמה הארצית ומעל הממוצע הארצי.

 

"באר-שבע נהנית מהעובדה שהיא מחזיקה באוניברסיטה, בית החולים והמשרדים הממשלתיים היחידים בנגב. זה מעמיד אותה במצב יותר טוב מחיפה", אומר קרקובר, "בעבר, היא הגבילה את עצמה כשאסרה לבנות וילות. מין אתוס קולקטיביסטי שבעצם אמר, אנחנו צריכים להישאר עניים, וגרם לאוכלוסייה חזקה לעבור למיתר, עומר, סנסנה וערד. אבל כיום בונים בבאר-שבע שכונות גדולות של צמודי קרקע. המקרה שלה שונה לטובה מזה של כל הערים האחרות בפריפריה".

 

"באר-שבע שונה ממקומות אחרים כי יש לה תשתית הגיונית", אומר בוחבוט, "הממשלה צריכה להתעורר ולטפל בירושלים, בצפון ובנגב כמו שטופלה באר שבע. תוכניות לא חסר. הייתה, למשל, תוכנית להפוך את שדה התעופה בחיפה לשדה בינלאומי. אז מה? הייתה תוכנית. צריך להתעורר, להתחיל ליישם, לעשות. אחרת, חלילה, נתעורר למציאות שהדמוגרף ארנון סופר מזהיר מפניה כבר שנים: מדינת תל-אביב תחסל את מדינת ישראל".

 

חזור למעלה
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה מה שלום הערים? אשדוד צמחה, חיפה התרסקה
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מרכז ופריפריה
    צילום: שאול גולן
    ת"א - היוקרתית ביותר
    צילום: שאול גולן
    יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט
    צילום: גל חרמוני
    ynet ספיישל
    ביטוח