רגע האמת

12 במארס 1978. אני אז נערה בת 15, עדיין מבולבלת לחלוטין מאירועי יום האתמול, יום שבת, ומחפשת עיתון. עיתון, כדי לקרוא ולהבין ממנו מה באמת קרה אתמול. במה לקחתי חלק. האם מציאות היא או דמיון.

לא זוכרת בדיוק איך וכיצד מצאתי את עיתון "ידיעות אחרונות", אך הכותרות זעקו באדום לכל עבר ואני, כהרגלי, קוראת בעיון, רק שהפעם גם בכאב גדול מלווה בדמעות שזלגו להן מאתמול, זו הפעם הראשונה.

כבר לא הייתי בת 15 יותר אחרי אמש. רציתי לדעת באמת מה קרה, מי נהרג בפיגוע שלימים כונה בשם "אוטובוס הדמים בכביש החוף". הסובבים אותי לא ממש רצו לספר. כנראה שלא רצו להכביד עליי לאחר הניתוח ומכוונות טובות הסתירו כמה שיותר. אבל אני לא ויתרתי.

אחותי שוכבת לידי בחדר בבית החולים מאיר בכפר־סבא, בני משפחה וחברים מתחילים להגיע ולברך על שנשארנו בחיים. אבי, במצב קשה, מאושפז באיכילוב ולנו אין כל קשר איתו.

אתמול, בשעות החשכה, לאחר שהאוטובוס כולו נשרף בלהבות, לאחר שרבים קיפחו את חייהם בפיגוע הנורא הזה, התחילו להגיע כוחות ההצלה. בשוכבי שם, לבדי, בין השיחים, מפוחדת עד מוות, שמעתי מרחוק את קולו של אבי צועק לאחותי. צעקתי לו בחזרה שהיא ודאי נשרפה באוטובוס. לא ראיתי אותה יוצאת משם. מיד אחר כך התחילו לפנות אותנו לבתי החולים ואני, בזרועות חייל מרגיע, שלוקח אותי לאמבולנס, רועדת כולי ושואלת אותו מה יהיה. מה יקרה איתי.

בבית החולים, לאחר ניתוחון קטן, אמר לי הרופא שנסעתי למערה (היה זה טיול של חוג המשוטטים של אגד חיפה למערת הנטיפים) וחזרתי עם מנהרה. חייכתי מעט אם זכור לי נכון, אבל בעיקר הייתי הלומה לגמרי. לא ממש עיכלתי את גודל האסון. רק בהגיעי לחדר גיליתי כי אחותי הקטנה שוכבת במיטה לידי. בדיעבד סיפרה כי הספיקה לברוח מהאוטובוס מצידו השני, מאחד החלונות.

ברור לכם ודאי מה היה גודל שמחתי.

שנים חלפו מאז. יותר משלושים שנה. הגוף והנפש אינם שוכחים. גם היום. הזמן מקהה, המציאות עושה את שלה, אך עמוק בתוכי, מעגלים רבים שטרם נסגרו מאז אותו יום ארור.

וכותרות העיתון. הן שסיפרו לי לראשונה כמה הרוגים, מי נהרג, את מי מההרוגים אני מכירה טוב יותר או פחות, עם מי מהם בילינו בכל השבתות של הטיולים, מה קרה למחבלים שנשארו בחיים. סיפרו לי על ההלם והתדהמה, על החברים שנותרו בחיים. כל מה שכותרות עיתונים יודעות לספר. נתנו לי תמונת מצב קשה אך מציאותית. דווקא הן לא הסתירו ממני את האמת. על כך אני מודה להן עד עצם היום הזה.

ספרו לנו איך "ידיעות אחרונות" נגע בחייכם - ואנחנו כבר נספר לכל המדינה. סיפורים (באורך של עד 300 מילה) שלחו ל- yediothsheli@yedioth.co.il  או לפקס 03-6082664, בצירוף שם מלא וטלפון