בזוגיות, עם הזמן אתם מגלים בבן הזוג דברים קטנים ומעצבנים. קטנים ככל שיהיו, הם מסוגלים להוציא אתכם מדעתכם.
כשאתם נתקלים בהם בפעם הראשונה אתם מנסים לרסן את עצמכם, להתעלם, ואפילו מרגישים קצת מטופשים להעלות אותם אל פני השטח. למה לעשות מזה עניין, אתם חושבים. אבל אז מגיעה ההבנה שהדבר הקטן והמעצבן נמצא כאן כדי להישאר ולהתיש אתכם, עד שבסוף ההתפרצות תהיה בלתי נמנעת. מכיוון שאתם מחשיבים את עצמכם לאנשים בוגרים ובעלי שליטה עצמית, אתם בוחרים להעלות את הנושא בדרך עדינה: "תשמע, יש משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו... יכול להיות שזה ישמע קצת מטופש אבל..."
במקרה שלי, אלה היו קליקים שהיא עושה בזמן ששיר שהיא אוהבת מושמע ברדיו, או בזמן שהיא מזמזמת לעצמה. במקרה שלה, אלה רעשים שאני עושה בזמן לעיסת מסטיק. נשמע טיפשי, אבל הקולות האלה מסוגלים להעביר כל אדם שפוי על דעתו.
אשתי ואני יחד כבר כמעט שנתיים, ואני מאמין שהזוגיות שלנו חזקה מאי פעם. אבל יש לאנשים נטייה לחשוב שאם הכל בסדר, אין סיבה שזה לא ימשיך כך לנצח. מה לעשות שבזוגיות ובחיים בכלל זה לא בדיוק עובד ככה?
כל כך קל לעבור לטייס אוטומטי ולהגיד לעצמך "טוב, זה מי שאני באמת, ואנחנו מכירים מספיק זמן". תסמכו עלי, זה לא מי שאתם באמת. אתם בעצמכם לא יודעים מי אתם באמת. הנה, בואו נעשה ניסוי, תחשבו רגע מי אתם. רואים, זה לא כל כך פשוט, ולא, אתם אף פעם לא מכירים מספיק זמן בשביל להתחשב תמיד בלי שיצביעו לכם על מה שמפריע.
אומרים שמעבר לגיל מסוים אנחנו אנשים מבוגרים. קצת עובדים עלינו בקטע הזה, כי במובנים מסוימים אנחנו נשארים ילדים קטנים לכל החיים. כשאומרים לנו "אולי די כבר!" הרבה פעמים, מה שהכי מתחשק לנו זה דווקא להמשיך ולעשות את הדבר שהעירו לנו עליו. זה באמת לא נחמד שאומרים לנו להפסיק הרגל שטותי שלנו, אפילו אם זה נאמר באופן הכי מתחשב בעולם.
| איך להתמודד |
|
| עצרו לרגע, יש דרכים לתקשורת בלי לריב / ד"ר ירדן לוינסקי |
|
בהרבה מקרים הבעיות מתחילות כשאין תקשורת. הכוונה היא לדבר על הדברים החשובים, האמיתיים. למזלנו, למרות שלא נולדים עם כישורי תקשורת אפשר ללמוד אותם, עם קצת רצון והרבה מאמץ. כמה עצות ליחסים טובים יותר |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אבל מתברר שאחד המפתחות למערכת יחסים מוצלחת הוא היכולת להתמודד טוב ולהתגבר על עצמנו ברגעים האלה - היכולת להפסיק לעשות את הדבר שאומרים לנו עליו "אולי די כבר!" ובלי להחזיר. אתם יודעים למה אני מתכוון. נשמע טיפשי, אבל לפעמים זה כל ההבדל בין יום ממש מחורבן לבין יום עם מייק-אפ סקס.
יש הרגלים ודפוסי התנהגות שנשארים איתנו לכל החיים, כמו לעשות פרינציפים, להיות קרציות כשמשעמם לנו, להתעצבן כשלא נותנים לנו תשומת לב, לעשות דווקא כשאומרים לנו להפסיק לעשות משהו, להרוס דברים כשמשעמם לנו, לא לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות, לא לרצות לקום בבוקר, לדחות דברים חשובים לאחר כך ולהתבאס כשמישהו נוגע לנו בצעצוע, וצעצוע זה לא רק אוטו מכבי אש או בובת ברבי.
רובנו נוטים לראות בעיקר את הצד שלנו, לא להבין למה אנשים אחרים עושים סיפור ממה שמתחשק לכם לעשות, ואיך אין להם כוח בדיוק כשלכם כל כך מתחשק לעשות משהו, לכעוס על זה שהם עסוקים במשהו אחר בזמן שאתם עצובים, לא לצפות מעצמכם את מה שאתם מצפים מאחרים ועוד ועוד.
היכולת להרים את הראש מעל לדברים ה"קטנים" האלה חשובה לאין שיעור ליחסים שלכם. זו אולי היכולת החשובה ביותר. ולא, היא לא הופכת לאוטומטית בהדרגה. כל הזמן צריך לעמוד על המשמר, מפני שתמיד יצוצו רגעים בהם נידרש "להיות בוגרים": להתגבר ולדעת לא לחשוב רק על עצמנו, ואפילו לוותר לפעמים, למחול על כבודנו שוב, ולא לעצבן או להתעצבן.
תמיד יהיו רגעים בהם נגלה צדדים חדשים ומעצבנים בבן/בת הזוג. אבל אם מצליחים להתעלות מעליהם ואומרים בכנות מה מפריע, ומקשיבים למה שמפריע לאחר - אפשר לשרוד את זה.
