הסיבוב הראשון במקום הוקדש לאנתרופולוגיה גרידא, יחד עם החבר איתו באתי. נוכחנו לדעת שהומואים ברחבי העולם הם אותם הומואים, לא משנה באיזה גודל או צבע הם באים"
טיפוסי, חשבתי, זה המקום הקבוע שלו, והמבטים היו כנראה מבטים שבודקים את הזר שחור השיער שהעז לחדור לטריטוריה שלו"
בשלב הזה פרשתי לי למצחנה, אותו חדר קטן ואטום שאנחנו מכירים בנתב''ג, שהוקם בעקבות החוק האירופי שאוסר על עישון במקומות בילוי. המצחנה היא אמנם מצחינה, אבל מאפשרת לך ממש לדבר עם אנשים בלי המוזיקה הרועשת שבחוץ"
בפריז מצאנו את הגבריים, הנשיים, הנעריים והגבריים, הצעירים והמבוגרים, כולם נראים כאילו הם היו יכולים להיות ברגע זה בתל אביב באותה מידה, אבל דיברו צרפתית. רשמים מעיר האורות
פורסם:
31.12.09, 10:20
לפריז קוראים "עיר האהבה" כי היא נחשבת לעיר הרומנטית ביותר בעולם. כל מי שמגיע מבין את זה מיד: הנהר שזורם בנחת במרכז, הבניינים המפוארים, השדרות הרחבות שמוארות עכשיו לכבוד חג המולד וראש השנה, האנשים היפים והכי חשוב - הפטיסייר, קונדיטוריות שמפוזרות כמו שווארמיות במרכז פתח תקווה ומוכרות לך חלומות מתוקים לקחת לדרך.
היה לי ברור שכשאני אגיע לפריז ארצה ללכת להסתובב גם ברובע ההומואי שלה, המֵארֶה (Le Marais).
כמו בכל עיר גדולה במערב, ואפילו כמו בתל אביב, גם פה פזורים להם מקומות בילוי קהילתיים במרחק הליכה זה מזה, וכמו בתל אביב, כולם נמצאים באותם מקומות ונראה שכולם מכירים את כולם.
בערב הראשון שיצאתי לבלות, החלטתי להגיע למקום הכי בולט בסביבה, וכמובן - הוא היה הכי מלא. זאת הרגשה מוזרה להיכנס למקום חדש, שבו אף אחד לא מכיר אותך, בניגוד לתל אביב הקטנה והצפופה. מקום שבו כנראה אהיה לחלוטין לבד, ואף אחד לא ייגש לדבר איתי כל כך מהר. מובן ששלוש דקות מאוחר יותר נתקלתי בפרצוף מוכר בתל אביב, בחור שעבר לפני מספר שבועות לעיר לרגל עבודה והגיע גם הוא לבדוק את המקום.
הסיבוב הראשון במקום הוקדש לאנתרופולוגיה גרידא, יחד עם החבר איתו באתי. נוכחנו לדעת שהומואים ברחבי העולם הם אותם הומואים, לא משנה באיזה גודל או צבע הם באים. בפריז, כמו בתל אביב, מצאנו את הגבריים, הנשיים, הנעריים והגבריים, הצעירים והמבוגרים, כולם נראים כאילו הם היו יכולים להיות ברגע זה בתל אביב באותה מידה, אבל דיברו צרפתית.
בשלב הזה פרשתי לי למצחנה, אותו חדר קטן ואטום שאנחנו מכירים בנתב"ג, שהוקם בעקבות החוק האירופי שאוסר על עישון במקומות בילוי. המצחנה היא אמנם מצחינה, אבל מאפשרת לך ממש לדבר עם אנשים בלי המוזיקה הרועשת שבחוץ, לבחון את הפרצופים מסביב, ואולי להכיר מישהו נחמד או שניים לדבר איתם ולהסתובב איתם בפריז.
כשראיתי אותו עומד שם ונועץ בי מבט אמרתי לעצמי "נו, עוד אחד מאלה שמסתכלים מסביב בסנוביוּת". תיארתי לעצמי שאותו בחור יפה, אירופי על פי הספר, בוחן את הזרים שנכנסו לו לממלכה, כמו שאנחנו עושים לפעמים כשאנחנו רואים פרצוף חדש בפאב הבית שלנו.
הסתכלתי, הוא הסתכל, ספק חייך ספק הרים גבה, ויצא. אנחנו המשכנו להסתובב ברחבי הבר כשמידי פעם אנחנו נתקלים זה בזה ומחליפים מבטים לא ברורים. כשהשעות נקפו, החלטנו להמשיך הלאה ולבחון ברים נוספים, והבחור נשאר לו מאחור.
הרגשה של כללי משחק ידועים ושל ביתיות
עוד מבט:
לא חיפשתי בפריז אף אחת, אלא את עצמי / קובי ת"א
חיפשתי את זה שהיה פעם ילד אהוב על כל החברים בבי"ס, זה שכולם רצו לשבת לידו בטיול השנתי, זה שהסתכל לפחד בעיניים פקוחות לרווחה. חיפשתי את זה שלא היסס לומר מה הוא חושב, את זה שנתן כתף למישהו כואב, את זה שפעם הכל היה לו ורוד
ביום שלמחרת החלטתי להמשיך את החופשה, ולבחון את המקום בשנית, הפעם לבד. הפעם ההרגשה המוזרה של כניסה למקום חדש היתה מעומעמת והחלה לפנות את מקומה להרגשה אחרת – של מקום מוכר, של כללי משחק ידועים ושל ביתיות (ובעיקר חום, בניגוד לכפור המקפיא ששורר פה עכשיו).
אחרי שלוש דקות, כשמסרתי את המעיל שלי בשמירת החפצים ויצאתי לבחון את המצחנה שוב, ראיתי אותו יושב שם. שוב, אותו מבט מוזר, והפעם גם ראיתי שהוא מסתחבק עם אנשים בבר. “טיפוסי", חשבתי, “זה המקום הקבוע שלו, והמבטים היו כנראה מבטים שבודקים את הזר שחור השיער שהעז לחדור לטריטוריה שלו". סיימתי את הסיגריה ועליתי חזרה אל האוויר הנקי והדחוס בקומה העליונה.
מאושר אחרי קצת "ז'אן א טוניק" (הידוע גם כ"ג'ין וטוניק" במדינות אחרות) ותהיתי לעצמי מה יעלה בגורלי. האם האגדה נכונה, והומואים בחו"ל נחמדים ואשכרה ניגשים לדבר איתך אם אתה מוצא חן בעיניהם? האם אני מוצא חן בעיניהם? ואולי החולצה הנפלאה של מדונה, בעבודת יד, שקיבלתי ליומולדת, מוגזמת מדי בשביל הפריזאים המתוחכמים?
הסתובבתי על הכסא והתבוננתי בבחורים היפים מסביב, וכשהסתובבתי לצד השני, גיליתי להפתעתי שהוא מתקרב אלי, מחייך ומתיישב.
“שלום", אמר באנגלית, “אתה מדבר קצת אנגלית?”.
“כן, כמובן", השבתי. אז הסתבר לי שמדובר במרטין, ומרטין הוא צלם בן 27 מפראג, עם חיוך ממיס ועיניים שובות, ולא פחות חשוב, שפתיים נעימות. המשכנו לדבר כל הערב, וכשהמקום החל להתרוקן, יצאנו והלכנו חבוקים ברחובותיה הריקים של עיר האורות, כשאנחנו עוצרים כל כמה דקות להתנשק על קיר כלשהו שלא ציפה לזה באמצע הלילה הקר.
נפרדנו באותו ערב, אני בברכיים רועדות למצוא כלי תחבורה ציבורית שיואיל לקחת אותי חזרה לרובע ה-11, שם אני ישן אצל חברה שגרה בפריז, והוא חזרה למלון שבו הוא ישן, שם ישנה החברה איתה הוא הגיע.
ביום שלמחרת החלפנו הודעות טקסט, שעשו דרך ארוכה מפריז, דרך תל אביב, לפראג וחזרה לפריז, והוא סיפר לי שזהו הערב האחרון שלו בעיר ושמחר הוא חוזר הביתה, לעבוד ולחגוג את השנה החדשה, וביקש שאבוא לפגוש אותו בערב האחרון. בכוחות אחרונים גירדתי את עצמי מהשמיכה והחלטתי להצטרף אליו לערב אחרון.
מהמצחנה לבר, מהבר למדרגות, מהמדרגות לרחבה
כשהגעתי למקום שבו נפגשנו בערב לפני, חיפשתי אחריו עד שהוא שוב הופיע מולי בלי שאשים לב. מהרגע ההוא לא עזבנו זה את זה לרגע – מהמצחנה לבר, מהבר למדרגות, מהמדרגות לרחבה, מהרחבה לכסאות ובחזרה לבר, למצחנה, למדרגות. בכל אותו זמן למדתי על העבודה שלו ועל חייו וגיליתי אפילו שיש לו שורשים יהודיים, בשביל שסבתא תשמח. בלי שהרגשנו, המקום התרוקן כמעט לחלוטין, ואנחנו החלטנו שזה הזמן לסיים את הערב שמקדים את היום הארוך שציפה לשנינו.
שוב הלכנו חבוקים ברחובות הקרים של פריז, ושוב עצרנו והפרענו את שלוותם של קירות תמימים. לפני ששמנו לב בכלל, היינו כמעט ליד המלון שלו והגיעה שעת הפרידה. התפאורה לא היתה יכולה להיות מתאימה יותר: רחובות ריקים, קצת רטובים מטל הלילה, ורק הולך רגל אקראי עוצר את השקט הזה מסביב שבו היינו רק שנינו – ופריז.
היה קשה להפסיק לחבק אותו ולשלוח אותו לדרכו, או ללכת לדרכי בעצמי, ולא עשינו את זה. המשכנו לעמוד ולהתחבק לפרק זמן נצחי כמעט, מסתכלים זה לזה בעיניים. כשהסתכלתי על פניו, יכולתי לראות דמעות קטנות וחצופות יורדות מעיניו הכחולות. ניגבתי אותן עם הכפפות וביקשתי ממנו שיפסיק, כי אני לא אוכל לעמוד בזה. המשכנו להתחבק, אומרים שלום ומבקשים נשיקה אחרונה, בין שניים שלא יודעים מתי יתראו. הלכנו שני צעדים וחזרנו, לא מצליחים להתנתק.
הוא היה הראשון להרחיק ללכת בזמן שאני נותרתי במקום, נושך את הכפפה שהורדתי כדי להחזיק לו את היד. הרגליים שלי היו נטועות ברצפה, והוא, שהלך כמה מטרים קדימה, הסתובב. סימנתי לו לחזור, לנשיקה אחרונה לפני שהוא נעלם בחושך, אבל הוא פשוט צעק אלי מפינת הרחוב - “לך כבר, לך!” ורץ לדרכו.
נשארתי שם המום, רועד, ספק מקור ספק מהלם. הדלקתי סיגריה והלכתי להסתובב ליד הסיין, נוצר את הרגעים האלה, את היופי ואת ההרגשה, זיכרון ששום מצלמה לא תצליח לעולם לתפוס.
לפריז קוראים "עיר האהבה" כי אנשים באים והולכים, אבל האהבה – נשארת בפריז.
