אין ספק, אנחנו חיים בזמנים רעים במיוחד. סרט קאמרי ומינורי על יהודית רביץ כגיבורת תרבות מגיע לתהודה ציבורית רק בגלל העובדה שרביץ מדברת - פחות מדקה - על חויי הזוגיות שלה עם נעמי קניוק. כמעט 35 שנות עשייה במוזיקה הישראלית, המון יצירה של רוק מקומי רענן שהפך לקלאסיקה, לחלקים מפסקול חיינו בארץ. מה שווה כל זה לעומת האופציה להציץ לה? כלום. אפילו לא החלופה מערוץ 2.
רביץ וקניוק. כמעט מעשה גבורה (צילום: ערוץ 8)
"גיבורי תרבות" אמורה להיות סדרה בה יוצרים דוקומנטריים נוגעים בעולמם הפנימי של יוצרים אחרים. סיון ארבל נגעה בעדינות בפערים העצומים בין חיית הבמה המשוכללת, המשוחררת והמתפרצת לבין האישה שמתנהלת קצת במבוכה מול המצלמות והרבה כמי שמנסה להקים בכוח ובנועם חיץ כלשהו בינה לבין העולם.
בחוקים הלא כתובים של הדיון הציבורי ביצירות תרבות, אסור לאמן לקיים חיץ כזה. הוא נדרש להסירו, להיחשף, להתוודות ואם אפשר גם להכות על חטא. סירובה החלקי של יהודית רביץ לשתף פעולה עם סדר היום המתועב הזה יירשם לזכותה כמעט כמעשה של גבורה. סירוב מוחלט לא היה מקנה לה אפילו את רגעי הדוקומנטציה בערוץ 8.
חשיפת הזוגיות של רביץ, כאמור, היתה עניין שולי לגמרי בסרט, שעיקרו ניסיון לדובב את היוצרת המוערכת על מעשה האמנות שלה. זה לא פשוט, מפני שהתנסחויותיה רחוקות מהשחרור והרהיטות שהיא מפגינה על הבמה. היא בוחרת במילים קטנות, אולי קטנות מדי, כדי לתאר את היצירה כמה שנובע ממצוקה וכמה שנועד לשלוח יד אל העולם ולבקש קשר. במובן הזה, לצערי, לא שמעתי וראיתי דבר שחורג מבנאליות, ולא ראיתי ניסיון רציני לדובב את רביץ - נניח, לשאול על נסיבות כתיבתם של שירים ספציפיים או לנסות לנהל איתה דיאלוג קצת יותר פינג-פונגי, שישחרר אותה מהצורך להתוודות למצלמה.
רביץ על הבמה. זו לא אותה יהודית (צילום: ניר סגל)
היא לא מצטיינת בזה, וזה בסדר גמור. ממילא לא מדובר, בינתיים, בתכונה הכרחית למוזיקאית וזמרת מצוינת. עדיין מותר להסס, להתלבט, לבחור בפינצטה מילים לא מחייבות - אבל התוצאה המתקבלת על המסך, ברגעים בהם רביץ אינה עומדת על הבמה, היא חיוורת.
והנה, דווקא בחייה הפרטיים החיוורון מתמלא צבע. רגעים קטנים וחביבים של יחסי אם ובת ודיבור על ההחלטה לא לשכפל את הגנים שלה-עצמה אלא לאמץ, רגעים משפחתיים בבאר-שבע עם אמה ואחיה הבכור, מי שפתח בפניה את דלתות עולם המוזיקה ומי שהיא חשה במשך שנים אשם כלפיו על הצלחתה וגניבת הבכורה, ורגעים שנדמים פרטיים לגמרי, בהם היא הולכת לנגן ולשיר לעצמה במתחם שלה אלמנטים פיסוליים זנוחים שיש בהם הד עצום ואקוסטיקה מטורפת.
כל זה, לצערי, לא הופך להיות סרט מרתק - אלא אם כן הצופים שלו מרותקים למסך מפני שהם מחכים לווידוי. לא חיכיתי. צר לי, העניין שלי בזוגיות של זרים גמורים, כולל כאלה שאני נהנית מאוד להקשיב ליצירתם, מוגבל ביותר.
במובן הזה אני כנראה לא הצופה הנכונה לסרט הזה, וייתכן שמגיע לו יותר: קורא רכילות מעודכן לעילא שבסוף הדברים ייצא וחצי תאוותו בידו.
ומה מסביר את תהילתה, את הקריירה ארוכת השנים שלה ואת אהבתנו ליהודית רביץ, שהם בעיני הדברים החשובים באמת בסיפור הזה? ומהם מקורות ההשראה שלה והאם היא כותבת בייסורים ואיך בכלל נולדים אקורדים מתוך המצוקה? לא שמענו, לא ראינו, אבל לא בגלל רביץ אלא בשל הכוונה מעטה מדי: מי שיודע לשיר ולא כל כך לדבר על זה, זקוק ליד מכוונת בפתיחת הדלת הזאת לעולם. כאן, היד היתה מלטפת ואוהבת, אבל לא מכוונת ולא ממוקדת.
