שתף קטע נבחר

איפה השמות?

מדוע העלימה התורה את שמות גיבורי הפרשה פרעה ובתו, משפחת משה, דתן ואבירם ויתרו? אלי וילצ'יק בין מעשיהם הטובים והרעים של הפרטים הבודדים וגורלו של העם

פרשת שמות נקראת על שם שמות בני ישראל שירדו מצרימה, ושנמנו בתחילת הפרשה. אולם, ייחודה של הפרשה הוא באי גילוי שמם של גיבוריה בפרשה בין בכלל ובין בדרך של שימוש בשמות חליפיים. להלן מספר דוגמאות:

 

"ויקם מלך חדש על מצרים" - שם המלך איננו מסופר בתחילת הפרשה, אף שבבראשית פרעה הוזכר בשמו.

 

"למיילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". התורה איננה מגלה את שמן האמיתי של המיילדות, ואנו נצרכים לסיוע של רש"י. 'שפרה זו יוכבד ופועה זו מרים'.

 

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – התורה לא פרשה את שמם. המפרשים פרשו: אלו יוכבד ועמרם.

 

"ותתצב אחותו מרחוק" - זו מרים לפי חכמינו.

 

"ותרד בת פרעה לרחוץ" - שמה איננו מוזכר. על פי המסורת שמה בתיה.

 

"וירא איש מצרי מכה איש עברי" - רש"י: האיש העברי הינו בעלה של שלומית בת דברי.

 

"והנה שני אנשים עבריים נצים" – דתן ואבירם לפי המפרשים.

 

"ולכהן מדין שבע בנות", ותבואנה אל רעואל אביהן", ו"משה היה רעה את צאן יתרו", "וילך משה וישב אל יתר חתנו" – הפעם השיטה שונה , תחילה מכנה התורה את האישיות בתוארה "כהן מדין" ולאחר מכן מכונה אותה אישיות בשלושה שמות שונים, והמפרשים מוסיפים כי ליתרו היו 7 שמות.

 

מדוע מסתירה התורה את שמות גיבורי הפרשה?  

בראשית הינו ספר הבודדים והמשפחות; אדם, נח, אברהם, יצחק, יעקב ומשפחתם. שמות, לעומת זאת הינו ספר שעיקרו סיפורו של עם ישראל משיעבוד עד גאולה וקבלת התורה. המעבר מסיפורם של בודדים ומשפחות לסיפורו של עם מתרחש בפרשת שמות.

 

התורה מדגישה השינוי בכך שבתחילת הפרשה מוזכרים היורדים מצרימה בשמם כמו בספר בראשית, אך מיד לאחר מכן מובאים המעשים שבפרשה תוך הסתרת שמם של המעורבים. המעבר מאזכור שמות לאי אזכורם מדגיש את המעבר מסיפורם של פרטים ומשפחות לסיפורו של עם. ההבדל בין סיפורם של יחידים לסיפורו של עם הינו בכך שאין עוד חשיבות לאישיותו ולמעשיו של הפרט ככזה, אלא החשיבות היא רק כאשר למעשי הפרט יש השלכה על העם. לכן, אין חשיבות לשמו של הפרט, אלמוני או פלמוני.

 

סיפורן של שפרה ופועה איננו חשוב בשל העובדה כי שפרה ופועה התנהגו באופן שהתנהגו. בסיטואציה אחרת היו שפרה ופועה אחרות. חשיבותו בהשלכה שהיתה למעשיהן על העם, בכך שבזכות מעשיהן המשיך העם להתקיים. מעשיהם של העבריים (דתן ואבירם) שהכו זה את זה אינם חשובים כשלעצמם. העובדה כי בזמן השעבוד לא חדלו ישראל לריב זה עם זה, במקום להפנות כוחם כנגד האויב היא החשובה.

 

גם כשמדובר באנשים שלא מבני ישראל, מבכרת התורה לספר את סיפורם רק ככל שיש לסיפור השלכה על עם ישראל ולא כסיפורם של אותם בודדים. כך אין כל חשיבות בגילוי זהותו של מלך מצרים המצווה להרוג הזכרים, או של בת פרעה המצילה את משה ומסכנת את חייה, או של כהן מדין המציל את הנרדף. החשיבות היא למעשה ולא לפרט.

 

בנוסף, גילוי שמות הגיבורים, היה גורם לנו לייחס להם התכונות המופיעות בפרשה ולא היינו מסיקים על ההשלכות שיש למעשים הללו עלינו. לדוגמא: הידיעה כי המכים הינם דתן ואבירם, מרחיקה את הסיפור מהקורא. הקורא יאמר לא פלא שדתן ואבירם הכו זה את זה הרי הם רשעים מועדים, אבל במצב דומה של שיעבוד ומצוקה לי, הקורא, ולעם בכללותו "זה לא יקרה" שהרי איננו רשעים. וההיפך: הידיעה כי שפרה ופועה הן יוכבד ומרים מרחיקה את הסיפור מהקורא. הרי זה טבעי שאמו של משה ואחותו יסכנו חייהן למען עם ישראל והמשכיותו. אך אני הקורא, האדם הפשוט, לא חייב ולא נדרש לכך. באה התורה ומעלימה את השמות על מנת לומר שכל אחד ואחד מאתנו במצב דומה יכול לבחור הדרך להיות בגדר "רשע למה תכה רעך" או בגדר "ותחיין את הילדים".

 

על פי הסבר זה, פרשני המקרא אשר בחרו לגלות מיהם הגיבורים העומדים מאחרי הסיפור גרמו להחטאת המטרה.

 

למה משה?

ואולם יש גיבור אחד שמוזכר בפרשת שמות פעמים רבות – משה רבינו.

 

האם הסיבה להיעדר השמות בפרשה הפוכה לסיבה שהצענו, והמטרה הינה למזער את חלקם של האישים בפרשה, כדי להעצים את גדולתו של השחקן הראשי המוזכר בשמו - משה רבינו.

 

אפשרות זו לכאורה סותרת את האמור לעיל, וממעיטה מחשיבות הפרט והעם, ומעלה מעלה את המנהיג. ואולם זו טעות אופטית. גם אם מטרת הפרשה הינה להבליט את משה, הרי הלקח הנלמד ממנה הינו שמנהיג נולד ומגיע למקומו בזכות אותם פרטים, עלומי שם. אילו קיימו המיילדות את צווי המלך, משה לא היה נולד. אילו קיימה בת פרעה את ציווי אביה, משה לא היה חי. אלמלא החינוך שקיבל משה מאמו ומאמו החורגת, ספק אם היה מציל העברי מהמצרי, אלמלא הסכים יתרו לארחו בביתו, ספק אם היה מצליח להימלט מפרעה. דווקא אותם אנשים שהתורה לא גילתה לנו את שמותם, לפחות לא באופן מלא, הם הביאו לכך שמשה הגיע להנהיג את ישראל.

 

והמסקנה שלי מהפרשה: כל אחד הינו חלק

מעם המורכב מפרטים, לכל פרט ישנה הבחירה לעשות הישר והטוב או ללכת בדרך הרשע. לא תמיד הפרט יזכה להכרת תודה או להוקעה על מעשיו (הזכרת שמו) אך הדרך בה יבחר כל פרט עשויה להשפיע על העם כולו לטובה (או לרעה) כפי שמעשי בתיה פועה ושפרה הביאו ללידתו של משה ולצמיחתו כמנהיג. כמו כן מעשים טובים אינם רק נחלתם של ישראל ומעשים רעים נחלתם של גויים.

 

מעשיה הטובים של בתיה אינם פחותים ממעשיהם הטובים של המיילדות, ואילו מעשיו הרעים של האיש המצרי, אינם בהכרח רעים יותר ממעשי דתן ואבירם. בסופו של יום עלינו כפרטים לשאוף לעשות את הטוב מתוך תקווה כי הדבר ישפיע על עתיד העם כולו. בנוסף, במעשינו הטובים ניתן לחבור גם אל הטובים שלא מבני עמנו שהרי שרק שיתוף הפעולה בין שפרה, פועה, בתיה ויתרו הביאו ללידת משה ולגאולת ישראל ממצרים.

 

עו"ד אלי וילצ'יק הוא שותף בכיר במשרד כהן-וילצ'ק-קמחי

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים