אי של אי היגיון

"ההמצאה של מורל" של אדולפו ביוי קסארס הארגנטינאי מספר את סיפורו של אדם רדוף המגיע לאי בודד, מגלה מבני ענק משונים ובהדרגה מבין שמשהו החורג מכל היגיון מתרחש באי.

הספר נחשב לאחד הרומנים הנבואיים הגדולים ביותר שנכתבו במאה ה-20, וחורחה לואיס בורחס ראה בו יצירת מופת, ואף כתב לו הקדמה המופיעה בתרגום העברי

היום, באי הזה אירע נס: הקיץ הקדים לבוא. קירבתי את המיטה אל בריכת השחייה וטבלתי עד שעה מאוחרת מאוד. לא היה אפשר לישון. שתיים־שלוש דקות בחוץ הספיקו כדי להפוך לזיעה את המים שנועדו לגונן עלי. לפנות בוקר העיר אותי גרמופון. לא יכולתי לחזור למוזיאון, כדי לקחת משם דברים. נמלטתי דרך ערוצי הנחלים.

קסארס מימין. רדוף על אי בודד

אני נמצא במישורי ההצפה הביצתיים של הדרום, בין צמחי־מים, מיוסר מיתושים, כשהים או מי נחלים מטונפים מגיעים עד מותני, ואני מבין שנואלתי והקדמתי לברוח. דומני שהאנשים הללו לא באו לבקשני; אפשר שכלל לא ראו אותי. אבל הנה אני, מופקר לגורלי, חסר כול, מוגבל לאזור הדל והפחות־ראוי־למגורי־אדם שבאי, לאגנים שהים מציף אותם כליל אחת לשבוע.

אני כותב כדי להשאיר עדוּת לנס העוין הזה. אם בימים הקרובים לא אמות בטביעה או במאבק על חירותי, אני מקווה לכתוב שני ספרים: "כתב הגנה כנגד השורדים" ו"בשבחו של מאלתוס". אתקוף בהם את מחריבי היערות והמדבריות; אוכיח, שהעולם - עם שכלולם של כוחות המשטרה, של התיעוד, של העיתונות, של אמצעי הקשר, של בקרת הגבולות - הופך כל עיווּת דין לחסר תקנה, ולנרדפים הוא גיהִנום גמור.

עד עכשיו לא הצלחתי לכתוב אלא את העמוד הזה, שאתמול לא יכולתי לחזותו מראש. כמה עיסוקים יש לו לאדם על אי בודד! איך עומד קוֹשיוֹ של העץ כאן בפני כל מאמץ! כמה גדול המרחב מן הציפור הפעלתנית! איטלקי אחד, שמכר שטיחים בכלכותה, הוא שנתן לי את הרעיון לבוא לכאן; הוא אמר (בשפתו): "לנרדף, לאדם במצבך, יש רק מקום אחד בעולם, אבל במקום הזה לא חיים. זהו אי. אנשים לבנים בנו שם בסביבות 1924 מוזיאון, קַפֶּלה ובריכת שחייה. המבנים גמורים ונטושים".

נכנסתי לדבריו; רציתי שיסייע לי לנסוע לשם. הסוחר המשיך: "שודדי הים הסינים לא באים לשם וגם לא הספינה הצבועה לבן של ‘מכון רוקפלר’. האי הוא מוקד של מחלה מסתורית עדיין, שממיתה את החולה מן החוץ פנימה. הציפורניים והשערות נושרות, העור וקרניות העיניים מתים, והגוף ממשיך לחיות עוד שבוע שבועיים. אנשי הצוות של אוניית קיטור שעגנה באי נמצאו פשוטי עור, ללא ציפורניים - מתים כולם - כשגילתה אותם הסיירת היפנית ‘נאמורה’. את אוניית הקיטור הטביעו באש תותחים".

אבל חיי היו כל־כך נוראים, שהחלטתי לצאת לדרך… האיטלקי ניסה להניא אותי מכך; לבסוף שכנעתי אותו לסייע לי. אמש, זו הפעם המאה, נרדמתי באי השומם הזה… כשראיתי את הבניינים, חשבתי בכמה מאמץ עלתה סחיבת האבנים הללו, שהרי קל יותר היה להקים כבשן לבֵנים.

נרדמתי מאוחר והמוזיקה והצעקות העירו אותי עם שחר. חיי הנרדפוּת הפכו את שנתי לקלה: אני בטוח שלא הגיעו שום ספינה, שום מטוס, שום צפלין. ואף־על־פי־כן, בן־ רגע, בליל קיץ מעיק זה, התמלאו המדרונות המדושאים באנשים רוקדים, מטיילים בנחת ורוחצים בבריכה, כמו נופשי קיץ ותיקים בלוֹס טֶקֶס או במַרְיינבַּד.

מביצות המים המעורבים אני רואה את ראש הגבעה, את הנופשים המתגוררים במוזיאון. על־פי הופעתם התמוהה ניתן היה לשער שהם יצירי דמיוני הקודח מאמש. אבל אין כאן לא הזיות ולא דימויים: יש אנשים אמיתיים, אמיתיים לפחות כמוני.

הם לבושים חליפות כמו אלה שנהגו ללבוש לפני אי־אלו שנים: מנהג המעיד, כך נראה לי, על קלות־דעת מושבעת; בכל־זאת, עלי להודות שנפוצה מאוד היום התהדרות בקסמו של העבר הקרוב.

מי יודע בשל איזה גורל של נידון למוות אני צופה בהם, בהכרח, בכל שעות היום. הם רוקדים על המדרונות המדושאים, השורצים צפעונים. הם אויבים בלתי־מודעים, שכדי להאזין ל"וַלֶנסיה" ול"תה לשניים" - גרמופון אדיר עוצמה מגביר אותם מעל שאון הרוח והים - גוזלים ממני כל מה שעלה לי בעמל כה רב וחיוני כדי שלא אמות, דוחקים אותי כנגד הים אל הביצות המבאישות.

משחק ההתבוננות בהם כרוך בסכנה; ככל קבוצה של בני תרבות חזקה עליהם שברשותם רשת של טביעות אצבעות ושל קונסולים, שאם אתגלה, תסגיר אותי בלא גינונים והליכים יתרים לבית־הכלא. אני מגזים: אני צופה במידה מסוימת של ריתוק - זה כבר לא ראיתי אנשים - בפולשים הנתעבים הללו; אולם יהיה זה מן הנמנע לצפות בהם בלי הפסקה: ראשית, משום שידי מלאות עבודה; המקום מסוגל להמית את המיומן ביושביו; הגעתי זה מקרוב; אין לי כלי עבודה.

שנית, בשל הסכנה שיתפסו אותי כשאני צופה בהם או כשיבקרו לראשונה באזור הזה; כדי להימנע מכך עלי להתקין

מקומות מסתור בסבך הגומא. ולבסוף, יש קושי פיזי לראותם: הם נמצאים בראש הגבעה ולמי שמשקיף מכאן הם נדמים כענקים חולפים; אני יכול לראותם רק כשהם מתקרבים לערוץ. מצבי עגום. נגזר עלי לחיות במישורים הללו בשעה שהגאוּת עולה יותר מתמיד.

רק לפני כמה ימים באה הגאות הגבוהה ביותר שראיתי מאז הימצאי באי. עם חשֵכה אני אוסף ענפים ומכסה אותם בעלים. אינני מופתע כשאני מתעורר בתוך המים. הגאות עולה סמוך לשבע בבוקר; לפעמים היא מקדימה. אבל אחת לשבוע יש גאות גבוהה שעלולה לשים קץ לכול.

חריצים בגזעי העצים משמשים למניין הימים; די יהיה בטעות אחת למלא את ריאותי מים. אני חש, למורת־רוחי, שהמסמך הזה הופך לצוואה. אם אני חייב להשלים עם זה, עלי לדאוג לכך שניתן יהיה להוכיח את טענותי; וזאת לבל יאמין איש, משום שנמצאתי פעם חשוד בכזב, ששקר בפי כשאני טוען שגזרו את דיני שלא בצדק.

מתוך "ההמצאה של מורל", אדולפו ביוי קסארס, תרגמה: עינת דוידי, 136 עמ', הסדרה הקלאסית עם עובד