שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ונצואלה, ונצואלה - למה? כי אין דומה לה!
    בוונצואלה יש נהר ששמו אורינוקו, ונורית פרח שטה עליו בסירה רעועה שעשויה גזע עץ, ביקרה אינדיאנים וראתה טבע מדהים, כפי שפורסם ב"מסלול" של "ידיעות אחרונות"

    נחתנו בשדה התעופה הבינלאומי של קאראקס. בטרם יצאנו את הארץ הזהירו אותנו שלא להיכנס לעיר, הידועה לשמצה בגלל הפשע ברחובותיה, לכן בחרנו לשהות במלון ליד שדה התעופה הבינלאומי. למחרת המתינה לנו נציגת סוכנות התיירות והובילה אותנו לשדה תעופה מקומי, לטיסת פנים קצרה למטורין ‭(Maturin)‬ נקודת היציאה לביקור בדלתא של נהר האורינוקו.

     

    בדרכנו לשדה התעופה חלפנו על פני השכונות של קאראקס, הבנויות על שיפולי הגבעות. בוונצואלה יש חוק שאין צורך לשלם ארנונה על בתים שאינם מטויחים, וזו הסיבה למראה העלוב והמוזנח של הבתים הזרועים על מדרונות הגבעות שראינו.


    בתים בנויים על כלונסאות במימי האורינוקו (צילומים: נורית פרח)

     

    כשיצאנו מהמטוס במטורין ניגש אלינו אדם והצביע לעבר מכוניתו. הוא שלף מכיסו פיסת נייר מקומטת עם שמותינו. הוא לא דיבר אנגלית, ואנחנו לא דוברי ספרדית. הסתפקנו בתנועות ידיים. הוא הוביל אותנו לטנדר ישן ומלוכלך, עם חלונות שחורים אטומים, ויצאנו לכיוון עיירה בשם סן חוזה דה בוחה ‭(San Jose de Buja)‬ שבה נמל קטן לסירות השטות על האורינוקו.


    משפחה שטה על נהר האורינוקו

     

    שעתיים על הנהר

    על פי החישובים שלי, הנסיעה אל היעד הייתה אמורה להימשך כ‭45-‬ דקות. חלפה שעה, ועוד חצי שעה, ואנחנו נוסעים ונוסעים באזור שומם, ללא יישוב או נפש חיה מסביב. בעלי לחש לי: הוא חוטף אותנו! חצי שעה נוספת, ואנחנו כבר מתכננים בלחש איך נגבר עליו ונימלט. בעיני רוחנו אנחנו כבר רואים את הכותרות בעיתונים.

     

    כצעד נואש ואחרון אני שולפת מפה, ובתנועות פנטומימה וכמה מילים בספרדית שואלת איפה אנחנו. ה"חוטף" שלנו מסביר לי, בפנטומימה כמובן, שנמל האורינוקו שאליו היינו אמורים להגיע נחסם על ידי עצים שנפלו, ולכן הוא מוביל אותנו לנמל אחר, מרוחק יותר. נשמנו לרווחה.

     

    בנמל חיכתה לנו סירה קטנה ורעועה, עמוסה במצרכי מזון. התיישבנו בין הקמח לביצים ויצאנו לדרך. מזג האוויר היה חמים והשיט היה נעים. נהנינו ממשב האוויר הצונן, עד שפתאום ראינו שה"קפיטן" שלנו שולף שקיות פלסטיק גדולות ועוטף את המזוודות שלנו ואת מצרכי המזון. בעוד אנו תוהים על מעשיו, הפנינו מבטינו לכיוון הנסיעה: השמיים היו שחורים.


    הפנינו מבטינו לכיוון הנסיעה: השמיים היו שחורים

     

    תוך דקות נפתחו השמיים, ואנחנו נרטבנו עד לשד העצמות. עשר דקות נוספות - וכבר היינו באזור אחר שכולו שמש. התייבשנו במהירות ברוח החמה, בעודנו מזמזמים בשקט "ונצואלה אין דומה לה‭."‬ אגב השיר, ניפוץ מיתוס: בשיר הזה ששרנו בילדותנו נאמר "נשוט על פני האורינוקו המשתפך לאמזונס‭."‬ האמת היא, שהאורינוקו משתפך לאוקיינוס האטלנטי.

     

    לאחר כשעה וחצי של "שיט תענוגות" הגענו לבוקה דה טיגרה ‭(Boca de Tigre)‬ אי קטן על האורינוקו, שישמש ביתנו ובסיס לטיולים בשלושת הימים הבאים. על האי בקתות פרימיטיביות הבנויות מחומרים שמספק היער, והן משמשות כמקום אכסון לתיירים.


    בוקה דה טיגרה ‭(Boca de Tigre)‬, אי קטן על האורינוקו

     

    להפתעתנו, היינו האורחים היחידים באי, מכיוון שעונת התיירות אמורה להתחיל רק בעוד כמה ימים. לא נורא. אפילו כיף. נהנינו מטיולים פרטיים ומיחס אישי. מובן שאיש אינו מדבר אנגלית, מלבד בחורה צעירה שעבדה בניקיון ועזרה לנו לתקשר עם המקומיים.

     

    כאן ערכנו במשך שלושה ימים, בהובלתו הנאמנה של הקפיטן, שכאמור לא ידע אנגלית ודיבר איתנו בעיקר בתנועות ידיים, טיולים פרטיים לגמרי, רק איתו ועם מדריך נלהב נוסף שגם הוא לא ידע אנגלית, אל יעדים שונים לפי בחירתנו או לפי המלצת סוכנות הנסיעות. אין אפשרות להגיע לכפרים שעל האורינוקו ברכב. ניתן להגיע ברכב רק אל מספר קטן של ערים על הנהר, ומהן אפשר להגיע לכל מקום בסירות מקומיות.


    מובן שאיש אינו מדבר אנגלית, מלבד בחורה צעירה שעבדה בניקיון

     

    ביקור בשבט הוואראו

    אחד הביקורים שערכנו היה לכפר אינדיאני אותנטי של בני שבט הוואראו ‭(Warao)‬ אנשי הסירות. באורינוקו חיים כ‭25-‬ אלף אנשי וואראו בכפרים קטנים על גדות הנהר. את "בתיהם" הם בונים על עמודים, על המים, כשהבתים כוללים גג מענפי דקלים ורצפת עץ, ללא קירות כלל.

     

    כל הנעשה בבקתה חשוף לעיני כל. בין העמודים התומכים את הגג תלויים ערסלים. בשנת 1499 הפליג הימאי הספרדי אלונסו דה אוחדה מספרד והגיע אל דלתת האורינוקו. שם הוא ראה את בתי האינדיאנים משבט הוואראו, עומדים על עמודים על המים. הוא קרא למקום "ונציה הקטנה‭,"‬ או בספרדית: ונצואלה.


    בין העמודים התומכים את הגג תלויים ערסלים

     

    אנשי הוואראו מתמחים בבניית סירות גזעי עץ, ומשתמשים בגרזינים פשוטים ובאש כדי לעצב את גזע העץ לסירה. הם חיים בעיקר מדיג ומתמחים בייצור סלים ובעבודות פיסול מעץ בלזה, אותן הם מוכרים לתיירים מזדמנים. את הערסלים הם אורגים מחבל מיוחד שאותו הם מפיקים מענפי עצי הדקל המקומיים. רק מחצית מאנשי הוואראו דוברים ספרדית. מרביתם משתמשים בשפה שלהם, שאינה דומה לאף אחת מהשפות הידועות.

     

    הביקור בכפר היה מאלף. לשמחתנו, המשיכו בני הכפר לעסוק בענייניהם השוטפים ולא גילו עניין רב בזרים שהגיעו לבקר ולצלם. הילדים התעניינו בנו יותר ונהנו מכך שהראינו להם את תמונותיהם על צג המצלמה.


    הילדים התעניינו בנו יותר ונהנו מכך שהראינו להם את תמונותיהם

     

    ראינו את הטבח של הכפר מנצח על מערכת סירי בישול, וילדה מכינה שיעורי בית, מכך הסקנו שיש שם בית ספר. ראינו גם אישה כובסת בגיגית, גברים מתבטלים על ערסלים ונחים מעמל היום וילדים רוחצים בנהר כשהם משתמשים בבקבוקי פלסטיק כמצופים.

     

    מתקפה של אדום

    כמו המקומיים, גם אנחנו שטנו בסירה העשויה מגזע עץ, ומכיוון שהיו בה כמה חורים, עבד הקפיטן שלנו במשך כל השיט עם סיר קטן ביד ושפך את המים שהצטברו החוצה. לאחר הביקור בשבט האינדיאני הוביל אותנו גזע העץ המחורר שלנו לראות מושבה של אלפי תוכים ירוקים החוזרים למנוחת לילה על העצים - מחזה קולני מרהיב ביותר. בין ענפי העצים דילגו להם קופים חומים.

     

    זו הייתה רק מנת הציפורים הראשונה שלנו. המנה השנייה הייתה אפילו יותר מרשימה. בעבר ראיתי באחת מתוכניות הטלוויזיה, שבאורינוקו חיה ציפור נדירה ‭.(Scarlet Ibis)‬ סקרלט איביס זה מקבל את צבעו האדום הבוהק מהסרטנים האדומים שהוא אוכל באזור הזה. הבטחתי לעצמי שיום אחד אגיע לאורינוקו ואחזה במראה הנדיר. עכשיו הגיע הזמן לפרוע את השטר. באמצעות המתורגמנית ביקשתי מהקפיטן להגיע לאזור שבו אפשר לראות את הציפורים האדומות.

     

    יצאנו בשעות אחר הצהריים לשיט שנמשך כשעתיים וחצי, למקום שבו נשפך האורינוקו לים. כשהתקרבנו פרץ הקפיטן בקריאת שמחה והצביע לעבר העצים שבאופק. העצים נראו מנוקדים כולם באדום, שחור ולבן.

     

    התקרבנו ולעינינו התגלה חיזיון מרגש: על העצים ישבו ציפורי האיביס האדומות, ואיתן ציפורי איביס שחורות ואנפות לבנות. הקפיטן כיבה את המנוע, ואנחנו עמדנו שם בשקט וצפינו ביופי. בעוד אנחנו מתבוננים התכסו השמיים באלפי ציפורי איביסים אדומות, שהתקבצו מכל עבר ונחתו על העצים בציוצים קולניים, שגררו קריאות התלהבות מצידנו.

     

    תוך כדי צפייה במגלנים, שקעה השמש וצבעה את המים בגוונים זהובים ואדומים עוצרי נשימה. הקפיטן סימן לנו שהגיע הזמן לחזור. הוא משך בחוט כדי להתניע, אבל‭...‬ כלום. פעם נוספת‭...‬ כלום. השמש ששקעה הותירה אחריה אפלה מאיימת, היתושים הענקיים החלו לעוף לעברנו כמוצאי שלל רב, והאוויר התמלא בריח דלק חריף. התבוננו זה בזה והבנו שאת הלילה הזה אנחנו מבלים ב"מלון צף" בחברת היתושים. למרבה המזל, אחרי הרבה ניסיונות הצליח הקפיטן להתניע, ויצאנו בחזרה לאי פה הנמר. 


    להקה איביסים בפעולה


    תוך צפייה במגלנים, שקעה השמש וצבעה את המים בגוונים זהובים ואדומים

     

    הדלתא של האורינוקו בנויה מאלפי יובלים ונתיבי מים השזורים זה בזה. החשכה הייתה מושלמת, שטנו במהירות בין תעלות מסועפות, בסירה ללא פנסי תאורה. מדי פעם שלף הקפיטן פנס יד פשוט וניפנף בו לעבר המים. כמה פעמים כמעט נתקלנו בסירות גזעי עץ קטנות ובהן אנשי הוואראו, ששטו גם הן ללא תאורה.

     

    פחדנו, לא הוצאנו מילה, וכל הזמן בדקנו היכן נמצאת הגדה הקרובה. חשבנו, מה יקרה אם נצטרך לשחות לחוף מבטחים במים האפלים האלה. בסופו של דבר הסתיימה ההרפתקה בשלום והאי שלנו התגלה באופק, כשכל אנשי ה"מלון" עומדים מודאגים על המזח. הפחד חלף ונשארה חוויית טבע ראשונית ומדהימה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ונצואלה, ונצואלה - למה? כי אין דומה לה!"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שקיעה על האורינוקו
    צילום: נורית פרח
    סירה מקומית עשויה גזע עץ
    צילום: נורית פרח
    אמא וילדה משבט וואראו
    צילום: נורית פרח
    מומלצים