ממרומי משכנו בין המלאכים, יכול ישראל פוליאקוב להתבונן בשמחה, בסיפוק ובגאווה ביעל שלו וב"הכל דבש". בניגוד להגיון הצרוף ועל רקע תעתועי מציאות, שבעצמם נראים כסדרת דרמה לא אמינה, העונה השניה קרמה עור וגידים. אם הפרק הראשון הוא אות לאיכות שנראה גם בהמשך, זו תהיה סדרת המשפחה הטובה ביותר שראינו על מסכינו מאז שיש לנו מסכים.
"הכל דבש". הדבר האמיתי (צילומים: יוסי צבקר)
כששתי דמויות מרכזיות מהעונה הראשונה הולכות לעולמן, האמיץ שבתסריטאים נתקף ודאי בחלחלה. פוליאקוב, שותפה בכירה לכתיבה ב"הכל דבש", הוכיחה בעצם ההחלטה לעבור לעונה שניה סוג של נחישות מעוררת הערכה אבל גם בעייתית. הפרק הראשון, ואלה שיבואו אחריו, ספוגים ברוחו של פולי. שוש עטרי המנוחה, שגילמה את אם המשפחה המטורללת בעונה הראשונה, פשוט הוחלפה בדבר האמיתי – שוש פוליאקוב. אבל "הכל דבש" כבר לימדה אותנו שאין בעצם שום חיץ בין הבדיון לבין המציאות, ולא צריך חיץ כזה כשהמוצר משובח במיוחד.
מותו של פולי והשבעה סיפקו לפרק הראשון המון הזדמנויות קומיות מצוינות: הנה חנה לסלאו וציפי שביט בהופעות אורח, מדגימות שיאים של חוסר טעם ודביליות מוחלטת. הנה גברי ושייקה משחזרים את אבלם האמיתי וגם משחקים אותו בחן. והנה עוד ועוד ידוענים שהובהלו לסט של הפרק הראשון רק כדי להופיע בו בתפקיד עצמם, כלומר, ניצבים באותו רגע אמיתי בחיי משפחת פוליאקוב, שעל ראשה מעיב ענן גדול ומתחתיה תיפתח עוד מעט ג'ורה מהגיהנום, וכל זה כדי שנוכל לחזות שוב בתערובת המענגת כל כך של אהבה וולגריות, אלימות וחן, עצבים כלל-ישראליים וחיי סלבס.
תערובת מענגת של אהבה וולגריות
מלאכת הכתיבה מדוייקת ומפגינה חוש קצב דרמטי מהוקצע ומקצועי לעילא. המשחק, בין אם הוא שיקוף של המציאות ובין אם לאו, פשוט מצוין. לא רק בנות
משפחת פוליאקוב אלא גם מי שנבחר לגלם את דמויות הגברים - איתי תורג'מן, יוסי מרשק, זוהר ליבה וציון ברוך משכנעים כאן יותר מאשר במיזמים אחרים בהם נטלו חלק, והתוצאה אמש (ב') היתה מופע מצחיק-עצוב ונפלא של שבעה שבה כולם מתים לחיות וליצור ולצחוק – בדיוק כמו שפולי היה מייחל לעצמו. כולל ה"תאכלו, תאכלו" שנדמה כל כך הכרחי בקרבת המוות, כולל המנחמים שעושים בושות ואלה שעסוקים בעצמם ואלה שמצאו באירוע עילה לסקס פרוע בשרותים.
אם יש לי טענה אחת ויחידה בתוך ההתמוגגות, היא מופנית בזה בזעף למתכנני לוח המשדרים של "רשת". "הכל דבש" ראויה מאין כמוה לשיבוץ בשעת הפריים המקודשת, מיד אחרי החדשות. תהילת העונה הראשונה וזכייתה בכל פרס טלוויזיה אפשרי היתה צריכה להפוך אותה ליהלום שבכתר, לא למשהו שמשתרך אחרי הפוספטים בדגים ואוסף הדחקות של "מצב האומה". עוד לא מאוחר לתקן את המעוות הזה. תעשו טובה, בחייאת. לפחות לזכרם של פולי ושוש עטרי, אם לא למען הצופים המוקסמים.
