אומרים שבאינטרנט האשה מרגישה חופשית יותר ליזום קשר ולחזר, ושלשונה נועזת יותר. אומרים שהחיים מאחורי המחשב, ולעתים קרובות גם מאחורי כינוי בדוי, מאפשרים ללא מעט נשים להתגבר על מחסומים חברתיים. אומרים גם שהאינטרנט ממשיך בכך את מה שהפמיניזם התחיל לפניו, כמו גם שינויים כלכליים, טכנולוגיים וחברתיים אחרים.
מה היה לפני זה? נשים לא חיזרו ולא דיברו חופשי? ההיסטוריה והספרות הבדיונית מספרים לנו על לא מעט נשים מחזרות, אבל הן נראות בדרך כלל כיוצאות דופן. הסיפורים המיוחדים שלהן מלמדים דווקא על כך שנשים לא חיזרו בדרך כלל.
ספר חדש, "אהבת עולם אהבתיך – קריאה חדשה בשיר השירים", מאת ד"ר אליהו עסיס, ראש המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, מספק לנו הצצה מרתקת אל חיזור נשי בימים ההם. שיר השירים, ככל שאני מבין מספרו של עסיס, מספר על אשה עם מוטיבציית חיזור גבוהה ביותר. היא לא מחכה לגבר שיחזר אחריה, היא לא מסתפקת ברמזים נשיים מקובלים, היא לא מסווה את כוונותיה במשחקים מהוססים ולא באמירות חיזור מבודחות. היא פועלת ישר ולעניין.
עסיס מנתח את שיר השירים בכלים של חקר השירה ובכלים פסיכולוגיים, להבדיל מניתוחים תיאולוגיים המדברים על אלגוריה ליחסים בין ה' לישראל. המחבר, חשוב לציין, אינו טוען נגד האלגוריה, אלא מחליט, בספרו זה, לבדוק את ההיבט הספרותי והפסיכולוגי בלבד. ואני מנסה ללמוד מהטקסטים של עסיס על צורת החיזור של גיבורת המגילה.
אבל, לפני זה, הערה מתודית. ייתכן שגיבורת המגילה אינה מייצגת את הנשים של אותה תקופה, אבל האשה הזו, תהיה אשר תהיה, היא הדמות המרכזית באחד הטקסטים החשובים בתרבות שלנו. יש לכך משמעות. אולי אין להבין אותה כאשה בשר ודם אלא כאלגוריה בלבד, אבל קשה להבין אלגוריה שאינה באה מתוך החיים. גם לזה יש משמעות.
נרד, אם כן, לפרטים כפי שעולים מספרו של עסיס.
האשה, גיבורת המגילה, עושה את הצעד הראשון. היא מבקשת פגישה. הבקשה שלה מהוססת ומאוד ראשונית. הראייה, כותב עסיס, ש"היא מבקשת להיפגש בצהריים, בזמן המרעה, כלומר בעיתוי שרחוק מלהיות אינטימי", וזאת תוך חשש שהרועים יראו אותה ("הגידה לי/ שאהבה נפשי/ איכה תרעה/ איכה תרביץ בצהרים/ שלמה אהיה כעטיה על עדרי חבריך").
"אך האיש מסרב לפגישה שכזאת", כותב עסיס. לא רק שהאשה יוזמת, אלא עליה להתמודד עם קשיים שמציב בפניה האיש. כך, למשל, היא לא רוצה לפגוש בו בחברתם של חבריו הרועים, "אבל לשם בדיוק הוא שולח אותה".
ייאמר מיד שהאיש אינו אדיש ליופייה של האשה ("היפה בנשים"), אבל הוא לא מרגיש עדיין כלפיה רגש עמוק, ובכל מקרה הוא לא חש כלפיה אותו רגש עז שהיא חשה כלפיו. אין לאשה ברירה אלא להמשיך ליזום מהלכים שיקרבו אליה את האיש.
| מתוך הספר: |
|
| התפתחות רגשית בין האוהבים |
|
שיר השירים איננו אוסף של שירים, אבל הוא גם אינו מספר סיפור עלילה. הספר הוא יצירה אחת, שהרציפות בה משקפת התפתחות רגשית בין האוהבים, ומבנה הספר בנוי על המאפיין הבולט ביותר של האהבה החושנית - הרצון להתקשר עם האהוב, הרצון התמידי להיות ביחד.
"שני שדייך כשני עופרים תאומי צבייה הרועים בשושנים" - פסוק זה הוא שיא תיאורו של האיש. באיזה מובן שדיה של האשה דומים לעופרים של צבי קשה לדעת. אבל נדמה שהאיש מדבר כאן על המראה המשובב של צבאים צעירים שמקפצים ומשחקים זה עם זה, ואולי גם על הסימטריה ביניהם. תנועה זאת של השדיים היא שמושכת את תשומת לבו של האיש... קשה להתעלם מן העובדה שגם האיש נמשל בדברי האשה לצבי ולעופר איילים (ב' ט ויז). דומה שהשימוש החוזר של האיש במטפורה שהאשה השתמשה בה מלמד על ההדדיות בין השניים".
|
|
|
|
|
בשלב הבא, החיזור של האשה נושא כבר תוצאות. האיש מכנה את האשה "רעייתי". לפי עסיס, המונח נגזר מהמילה "רֵע", חבר, ובמקור הוא ביטוי של חברוּת, אבל במשמעותו הנשית הוא ביטוי של חיבה בין אוהבים. עדיין, למרות ביטויי החיבה שלו, נראה שהאיש מסויג, והאשה ממשיכה להוביל וליזום. הוא מדבר על לחייה ועל צווארה, ואחר כך על ראשה, אבל לא חלקי ראש שנחשבים לאינטימיים, כמו פיה, אפה ועיניה, "אלא מציין רק את הקישוט החיצוני להם", ואילו היא מדברת על שדיה ("בין שדי ילין").
הקשיים שבפני האשה הולכים ונערמים, גם אם ניכר שבני הזוג מתקרבים זה לזו. האיש עושה צעד אחד קדימה ומיד נסוג. הוא מדבר על עצמו בצורת יחיד ("דימתיך רעייתי"), ואז כאילו מתחרט ועובר לדבר על עצמו בצורה של רבים ("תורי זהב נעשה לך"). הדיבור בצורה של רבים מלמד, לדעתו של עסיס, על ריחוק מסוים. והאשה נוקטת אסטרטגיה של צעד אחד אחורה לצורך התקדמות. במקום לדבר על שדיה, היא מדברת על בשמיה.
אחר כך, גם כשברור שהאיש שבוי כבר בקסמיה, היא לא מפסיקה להוביל. הוא אומר לה "עינייך יונים", והיא עונה לו "אף ערשנו רעננה". לפי עסיס, "המבט בעיניים מביע קירבה וחיבור – החיבור החזק ביותר האפשרי ללא מגע". והאשה כבר רצה קדימה ומדברת על המיטה המשותפת שלהם.
"היא הרקיעה שחקים ודיברה במושגים שעדיין אינם חלק מעולמו הרגשי", כותב עסיס. היוזמות שלה משתקות בשלב מסוים את האיש, והוא משתתק. זה הזמן לעוד צעד טקטי של האשה. היא משבחת עצמה ("חבצלת השרון, שושנת העמקים") כדי לסחוט ממנו מחמאות. כך היא מתקדמת. צעד טקטי רודף צעד טקטי, והאיש מוצא עצמו בתוך שיחת אוהבים שמתפתחת לביטויי אהבה עמוקים. וגם אז - זה מפליג בשבחיה וזו מפליגה בשבחיו, אבל היא מפליגה ממנו.
כך זה התחיל. בלי מהפכה פמיניסטית, בלי השינויים הטכנולוגיים של העשורים האחרונים ובלי נשים שמפרנסות את עצמן ומרגישות עצמאיות יותר, וכמובן - בלי פאבים חשוכים וחדרי שירותים.
מה היה באמת בעידן התנ"ך? זו כבר שאלה אחרת. מה שחשוב כרגע היא העובדה שספר קאנוני כמו שיר השירים, שנכתב הרבה לפני הכל, מציג את האשה בצורה שמתאימה להיום.
