דיוקן הסופר כאיש סובל

בניגוד לכותרת הספר, "אימהות ובנים", שמעוררת איזו ציפייה לסיפורים חמימים על הקשר שבין בנים לאימהותיהם – אוסף הסיפורים החדש של קולם טויבין הוא קריר, מפוכח וספקני.

טויבין, הסופר האירי המוערך, ניחן בכתיבה חדה ומעט מרוחקת. תשעת הסיפורים בקובץ הזה (שראה אור בהוצאת בבל, בתרגום גיורא לשם) עוסקים בקשרים – המוחמצים לעתים קרובות – בין אימהות ובנים. ברבים מהם האם והבן בקושי נמצאים ביחד, בקושי מתקשרים אחד עם השני, המפגשים ביניהם קצרים, ומה שלא נאמר רב יותר ממה שנאמר.

טויבין. אם אירית או יהודייה - הכל קלישאות (צילום: GettyImage) 

אז איך הגיע טויבין אל הנושא הזה? "מצאתי שלגמרי במקרה - או דרך כוח הרצון הלא-מודע שלי - כתבתי שישה או שבעה סיפורים שעסקו ביחסי אימהות ובנים", הוא מספר. "במקביל, היתה לי בעיה עם שני סיפורים ארוכים יותר, 'שם המשחק' ו'חורף ארוך', והבנתי שדווקא באמצעות הפוקוס על מערכת היחסים בין האימהות והבנים תהיה לי דרמה, ויהיה לי מוצא מהסיפורים האלה".

אתה מוצא קווים מאפיינים לדמותה של האם האירית?

"לא, ממש לא. אני חושב שכל הנושאים האלה של האם האירית או האם היהודייה הם קלישאות; כשאתה עובד עם דמות, אתה חייב לתת לה חיים מלאים ולהעניק לה את הזכות להיות לא צפויה ומוזרה. אין שום מאפיינים טיפוסיים".

אובססיה לאנשים מסתתרים

אחד המבקרים הגדיר את טויבין כסופר בעל אובססיה לאנשים שמסתתרים – לעתים קרובות גם מעצמם, ממעשיהם ומרגשותיהם. הוא נולד באירלנד ב-1955 וגדל בעיירה בשם אניסקורתי. הוא למד היסטוריה וספרות אנגלית בדבלין, ולאחר מכן עבד שנים רבות כעיתונאי, כעורך וכמבקר ספרים. הוא פירסם שורה של ספרי מסע, ספרי עיון ורומנים.

לעברית תורגמו עד כה ספרו "האמן", ביוגרפיה שכתב על הסופר הנרי ג'יימס, וכן "סיפור לילה" ו"מגדלור". רק השבוע זכה בפרס קוסטה היוקרתי על הרומן האחרון שלו, "ברוקלין", שמספר על אשה אירית צעירה שמהגרת מאירלנד לניו יורק בשנות ה-50.

"אימהות ובנים" עוסק בחבל הטבור הבלתי ניתן לניתוק, גם אם הקשר בין האימהות והבנים הוא קלוש עד מוחמץ. הסיפור המצוין "שורת ההיגיון", שפותח את הקובץ, מספר על עבריין מנוסה שגנב כמה ציורים מקוריים, אחד מהם של רמברנדט, אבל הוא אינו מבין באמנות ולא יודע מה יעשה עם הגניבה וכיצד ימיר אותה לכסף מזומן.

אמו, שמוזכרת לרגע בתחילת הסיפור, היא זו שבסופו של דבר מעמידה אותו בסכנה. הגנב מתבונן בדיוקן האשה הזקנה בציור של רמברנדט, ורואה בה אדם עקשן, וקשה שלא לחשוב על אמו בהקשר זה. סך הכל, גיבור הסיפור הוא פושע מהורהר שלא איכפת לו לשבת בכלא, כי שם לפחות הוא יכול להיות לבד עם עצמו.

בסיפור "שיר", למשל, מתוארים אם ובנה שלא התראו זה 19 שנה. שניהם זמרים. הם נמצאים בבר, וכל אחד מהם יודע שהשני נמצא שם. הם רוצים להיפגש, אבל גם נמנעים מזה. סיפור של משחקי מרחק וקירבה.

ברוב הסיפורים הקשר בין האם והבן כמעט לא קיים, ועם זאת הוא זה שמניע את העלילה.

"בכמה מהסיפורים הקירבה היא כל כך יסודית שהיא ברורה לגמרי. בסיפורים אחרים האם והבם רק אוהבים או מחבבים אחד את השני. בסיפורים אחרים הם אפילו לא קרובים זה לזה. סך הכל, לכל סיפור נתתי את העיצוב הרגשי שלו ואת קווי המתאר שלו".

כתיבה כהתמודדות עם הומוסקסואליות

טויבין הוא הומו מוצהר. ברבים מספריו מופיע נושא המשיכה בין גברים. בראיון איתו אמר פעם שההתמודדות עם ההומוסקסואליות שלו דרך הכתיבה מוציאה ממנו דברים טובים. "אני חושב שכתיבת בדיון היא דרך לגילוי עצמי, אפילו העצמי הסודי ביותר", הוא אומר. "אפילו משפט פשוט יכול לעשות את זה. האני הפנימי יכול לבוא עם הרבה הסוואות ותחפושות, אבל גם בהן יש אספקטים אמיתיים של העצמי ושל המיניות".

ההתמודדות הישירה עם ההומוסקסואליות שלי בכתיבה הבדיונית פתחה אצלי דלתות לעולם אמיתי של עצמי, ולכן גם לעולם מדומיין שהוא אמין יותר. אני מניח שזה נקרא חקירה עצמית, אבל המטרה היחידה של זה היא ליצור סגנון כתיבה יותר אמין ואמיתי ומלא עומק, וזה הופך גם את הבידיון ליותר עשיר, מזמין וחד".

טויבין סיים זה עתה לכתוב מחזה שיועלה בדבלין בספטמבר הקרוב, והוא אכן מסיים לכתוב בימים אלה אוסף סיפורים חדש. ויש לו גם שני פרקים מתוך רומן חדש בכתובים. איש עסוק, ללא ספק.

איך הוא רואה את הספרות האירית העכשווית? "אני לא באמת רואה ספרות אירית עכשווית", הוא אומר. "אני חי באירלנד רוב הזמן, או שאני נמצא בווקספורד – משם אני בא – או שאני בדבלין. אבל אני לא חלק משום תנועה או ספרות לאומית. אני קורא ספרות מכל העולם וכך תמיד קראתי. החברה האירית היא מאוד פתוחה. קראתי ארנסט המינגווי עוד לפני שקראתי ג'יימס ג'ויס, והסגנון שלו מאוד השפיע עלי. אבל אני גם מעריץ גדול של ג'ויס".