שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אריה עמית
    ניצב בדימוס, יועץ ביטחוני וחבר בפאנל של "על הבוקר" בערוץ 10. בן 59, נשוי, אב ל־4 וסב ל־5

    הצנע לכת. ראיתי המון אנשים שבגלל התפקיד העוצמתי שלהם שכחו מאיפה הם באו והתחילו להרגיש מורמים מעם, וזאת היתה תחילת הנפילה מבחינתם. אני משתדל להיזהר מזה ולהיות צנוע, למרות שאנשים חושבים שאני לא.

     

    בהשקט ובבטחה. לא חשוב מה קורה, תישאר בוטח ורגוע. אל תיכנס להיסטריה משום דבר. אל תאבד את עשתונותיך. על שני הערכים האלה, צניעות ורוגע, חינכו אותי לפני שנים בפנימייה הצבאית בריאלי בחיפה, והם מלווים אותי עד היום.

     

    חריצות ועבודה קשה. אלה הדברים שלמדתי מאמא שלי. אבי, שהיה סגן אלוף בצבא, נהרג כשהייתי בן ארבע. מאז היא תמיד עבדה קשה לפרנסתנו, ואין ספק שזה השפיע על תפיסת העולם שלי.


    "שום סולחה, קודם שהנחליאלי יבקש סליחה"

     

    אי אפשר ללמוד להיות מנהיג. או שאתה נולד עם כריזמה בילט־אין, או שלא. או שאנשים נוהים אחריך, או שלא. זאת תכונת אופי.

     

    גם להופיע בתקשורת אי אפשר ללמוד. זה סוג של חוש שלא קשור לחוכמה או לכישרון. וכשאתה יודע לשתף פעולה עם התקשורת ולנצל אותה לטובתך, הכוח שלה הוא עצום.

     

    כדי להיות טוב במקצוע שלך, אתה צריך לאהוב אותו. אני אהבתי כל רגע בקריירה המשטרתית שלי. במשך 25 שנה, בכל התפקידים שמילאתי, קמתי כל בוקר בארבע עם שמחה בלב. אפילו את המדים אהבתי. זה יתרון כשלא צריך לקנות הרבה בגדים.

     

    חז"ל לא היו טמבלים כשאמרו שמי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. אני עצמי כל כך מתעב את הקטע של הדיסטנס, שבתור מפקד מחוז ירושלים הייתי שם בצד את הדרגות פעם בשבוע, ומצטרף לשוטרים בניידות. 

     


     

    שלוש שנים אינטנסיביות, בין 94' ל־97', עברו עלי כממ"ז ירושלים. מה לא היה אז? אירועי אינתיפאדה, בעיות עם הר הבית, הפגנות חרדים, פיגועים

    והתפוצצויות אוטובוסים, ביקורי אח"מים. אבל המבצע הסבוך, המרגש והעצוב ביותר שפיקדתי עליו היה ההלוויה של יצחק רבין. בתוך פחות מ־48 שעות נאלצנו להרים אירוע שהשתתפו בו יותר ממיליון איש ו־70 ראשי מדינות, כולל ממדינות ערביות. שנים אחר כך, כשהרציתי באמריקה על טרור בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים, מה שהכי רצו לשמוע זה איך ומה עשינו שם.

     

    אי אפשר לתפקד בסוג כזה של עבודה אם אין גיבוי מהמשפחה. אם מתחילים לצאת קולות לא טובים מהבית, אתה לא מרוכז ולא רגוע. לי היה גיבוי של אלף אחוז. בורכתי מאוד.

     

    אני אוהב את אשתי כל יום. רוב האנשים טוענים שעם השנים האהבה דועכת ומה שחשוב זה להישאר חברים, אבל בעיני זה בולשיט במיץ עגבניות. צריך לדעת לחיות בתוך נישואים. זה מחייב השקעה אינסופית ויומיומית, אבל אם אתה יודע להשקיע, אז זה המוסד הכי טוב שיכול להיות. אין כמו למצוא בת זוג שמתאימה לך, ושהופכת עם השנים להיות אשת סודך האמיתית.

     

    הטבע פיתח אצל הגברים את הגוף, ואצל הנשים את הראש. הן חכמות ומתוחכמות יותר מאיתנו, ובעלות חושים מפותחים יותר. ראיתי הוכחות לזה ביחידה המרכזית בתל אביב, שבה בנות שלטו בתחום המודיעין, וזה היה רק לטובה. הן ידעו לעשות חיבורים שלא היינו מעלים בדעתנו. משהו בתחושות או בזיכרון שלהן פשוט נמצא במקום מתקדם יותר.

     

    אין כמו להיות סבא. אבהות זאת עבודה של 24 שעות ביממה, אחריות נון־סטופ וגם סוג של לחץ. להיות סבא זה לקחת את הבר מהתבן, זה רק הכיף. יצאה לי קבוצה מדהימה של נכדים, והכיף שלי זה ערב שישי, כשהם באים לישון אצלנו באופן קבוע. אם נמאס לי, אני תמיד יכול להתקשר לאבא שלהם ולהגיד לו שיבוא לקחת אותם הביתה. זה סידור מצוין.

     

    אם יש משהו שאני מתחרט עליו, זה שראיתי יותר מדי מגרשי כדורסל וכדורגל עם הפנים לקהל. ספורט תמיד נקשר אצלי לעבודה: אם בכלל הייתי במגרש, זה היה כדי לוודא שהמשחק ינוהל כמו שצריך מבחינה ביטחונית. לאהוב ולראות את הספורט עצמו זה משהו שלא יצא לי לחוות הרבה.

     

    אין תקופות קלות במדינת ישראל. תמיד היה פה קשה, אבל תהליכים מסוימים לקחו את המדינה לכיוונים שלא חשבתי שנגיע אליהם. אני לא חושב שמישהו מטיל ספק בזה שאני אזרח טוב - אני ציוני, אוהב את המדינה, ותרמתי לביטחונה ככל שיכולתי - אבל הייתי רוצה לראות את ישראל אחרת ממה שהיא היום. אני מביט בה, ונהיה לי קצת קשה להסתכל.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אריה עמית"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים