פולחן הסימום ההזיוני

"דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד" ראה אור בהוצאת "המאה השלושים" שיָסד דוד אבידן ב-1968, במהדורת פקסימיליה מצומצמת כשקרטון כתום מפריד בינו ובין "שירים בלתי אפשריים" שנכרכו זה בצד זה, במהופך. מדובר במעין דו"ח שכתב אבידן לאחר שנטל את הסם. כמעט עשרים שנה לא ניתן היה להשיג את הספר בשום צורה.

אחד מגילויי אופיו הניסיוני של הספר הוא השילוב של שירה ופרוזה הגותית, וכן העיצוב הגרפי ("הפן החזותי-סימוני", בלשונו של המשורר) המשתמש בפעלוליה המקריים או המכוּונים של מכונת הכתיבה. בשירים המובאים כאן מתוך "כל השירים" חלק ב' קשה היה לשחזר את כל האלמנטים הגרפיים המקוריים.

אבידן. פולחן הסימום ההזיוני

היוּ לי, ועדיין ישׁ לי ברגע זה, קשׁיים למעלה ממסוּיימים בעצם נקיטת היוֹזמה (ללא כוֹל קשׁר לאוֹפני-השׁימוּשׁ במִלה 'יוֹזמה' אוֹ 'היוֹזמה' בגוּף הדוֹ"ח – ראה להלן) לכתיבת נספחימיפרעיים לטקסט המנוּקד. ניסיתי ועוֹדני מנסה להתגבר על קשׁיים-צפוּיים אלה בעזרת תחבוּלה טכנית-שׁרירוּתית: קביעת עיתוּי-בלתיחוֹזר להשׁקת מסע-ההתגברוּת עליהם. לא הייתי רוֹצה להשׁקיף על עצמי ו/אוֹ על כוֹל מי שׁעוֹשׂה מלאכה כפוּיית-טוֹבה זוֹ למעני כעל מי שׁאינוֹ יכוֹל לעמוֹד בגזֵרוֹנת זוֹ. הלוֹא העניין עצמוֹ, בלי נדר-כיווּני, הוּא איכשׁהוּ כבר מאחוֹרינוּ.

לידי מי שׁהגיע עדכּאן בקריאה מהירה, נקייה מבהיוֹת, למרוֹת מסלוּל-המיכשׁוֹלים המרוּשׁע, מוּתר כבר להסגיר את הסוֹד-הנוֹרא: הקוֹשׁי העיקרי שׁבכתיבת הקדמה זוֹ נעוּץ בגוֹרם-הזמן. היא נכתבת אוֹ מאוּחר-מדיי אוֹ מוּקדמדיי, אך בוודאי שׁלא במוֹעדהּ, ולוּרק משׁוּם שׁהעניין, אוֹתוֹ היא מקדימה, הוּא מן העניינים, המחבבים את הזמן, אך העוֹיינים את המוֹעדים.

למעשׂה, אפילוּ כתיבת הדוֹ"ח עצמוֹ עמדה בצִלוֹ שׁל איחוּר. טקסט מנוּקד זה אינוֹ אלא תעתיק-חזוּתי, כהקלטתם וכלשׁוֹנם, שׁל שׁני סרטקוֹלים, שׁבאוּ לעוֹלם במצב שׁל מהימנוּת-חימית-מספקת לצוֹרך הקלטתם. משׁך-ההקלטה (כ-50 דקה) יֵצֵא לאוֹר על גבי תקליט במוֹעד מאוּחר יוֹתר, כך שׁבינתיים ישׁמשׁ הדוֹ"ח שׁלהלן בתפקיד המיסמך-הקוֹלי המקוֹרי.

ייתכן, כי למיקרא טקסט זה יתעוֹרר באחדים הרוֹשׁם, כי הוּא עוּבּד אגב העברתוֹ מן המימצע-הקוֹלי אל המימצע-החזוּתי. רוֹשׁם זה יהיה מוּטעה. הטקסט שׁלהלן הוּא תעתיק נאמן, אוּליי נאמן-מדיי, שׁל ההקלטה המקוֹרית, עד-כדי-כך, שׁאפילוּ רוֹב קיטוּעי-השׁוּרוֹת, למרוֹת התראוּתם האפשׁרית כפרי שׁרירוּת-אצבעוֹת תאבת-עיצוּב, משׁקפים את הפסקי-הדיבוּר שׁבמקוֹר.

ניתן אוּליי גם לשׁאוֹל, מדוּע העדפתי להעניק לתעתיק-החזוּתי שׁל ההקלטה צוּרה 'שׁירית' דווקא. התשׁוּבה תהיה פשׁוּטה: משׁוּם שׁאגב האזנה-חוֹזרת להקלטה זיהיתי אוֹתהּ כמה שׁהייתה והינה – מוֹנוֹלוֹג-שׁירי במימצע-הקוֹלי, שׁירה-שׁבעל-פה.

סיבה נוֹספת לכך הוּא מעין חוֹב-שׁל-כבוֹד, שׁאני חב להרגלי-ההתבטאוּת-השׁיריים שׁלי, משׁוּם שׁרק לשׁוֹן-השׁירה רשׁאית לקווֹת לתוֹצאוֹת דוֹמוֹת לאלה, אשׁר הוּשׂגוּ בעימוּת עם המערך-הסימוּמי. נתברר אגב-כך, כי במצבי-לחץ-וּמצוּקה קיצוֹניים מתגלה לשׁוֹן-השׁירה לא רק כלשׁוֹן-שׁימוּשׁית, אלא כַּלשׁוֹן-השׁימוּשׁית היחידה, הניתנת לתיפעוּל כמכשׁיר-היחלצוּת אמין. והרי על טענה זוֹ אני חוֹזר גם בהקשׁרים אחרים.

***

למרוֹת שׁאין למתוֹח קווי-דימיוֹן בין פעילוּתוֹ המדעית והאישׁית שׁל ד"ר לירי לבין תנוּעת ה'היפיס', ישׁ דימיוֹן-מה בין השׁפעוֹת-הלוואי שׁל תדריכי-הסימוּם.

לא טקסט אלא תעתיק חזותי (צילום: שאול גולן)

הליריים על חברת-הסמים הרחבה בארה"ב לבין האידיאוֹלוֹגייה וההתנהגוּת-הקהילתית שׁל 'ילדי-הפרחים-והשׁלוֹם' מסאן-פראנציסקוֹ וּמניוּ-יוֹרק. הצד השׁווה בין תלמידיו-העקיפים שׁל לירי לבין ה'היפיס' הוּא חוֹתם-הדה-אינדיווידוּאליזאצייה שׁל החווייה-הסַמית וכוֹל המוֹביל אליה והנוֹבע ממנה.

פוּלחן-חוויית-היחד, כתחליף לחוויית-היחיד-וּלהבנתוֹ, הוּא בגדר 'מִשׂחק-חברתי' לא פחוֹת מהמִשׂחקים האחרים (קרי: כלל הטִקסיוּת שׁל חיי-יוֹמיוֹם וּדפוּסי-הסדר-והאירגוּן שׁל החברה ה'נוֹרמאלית והמכוּבדת'), שׁלירי טרח לסמנם. אין ספק, כי כוֹל מסע-סימוּם-מצוּוָת יכוֹל להפוֹך, ברגעים מסוּיימים, סגל-מוֹחוֹת-לשׁעבר למוֹח-קיבוּצי-בעל-ייתרוֹנוֹת (אמגם לא נטוּל-חסרוֹנוֹת) – אך מישׁקלוֹ-הסגוּלי שׁל אירוּע כזה יהיה מוּתנה קוֹדמכוֹל באיכוּת המוֹחוֹת, המצוותים אוֹתוֹ.

כשׁלעצמי, עוֹדני מחזיק בסברה, שׁאף טרחתי להדהדהּ בהרצאוֹת וּבסימפוֹזיוֹנים על שׁימוּשׁ-בסמים, כי אין להתעלם מערכוֹ וּמתוֹעלתיוּתוֹ-האפשׁרית שׁל ל.ס.ד. בתיזמוּר-סגלי-מוֹחוֹת אוֹ אף בתיזמוּר-צוותוֹת-ביצוּעניים-תיכנוּניים, לרבוֹת מטכ"לים טוֹבים בעת מלחמה. וּלפחוֹת ניתן, כנראה, לבדוֹק, בעת מסע-ל.ס.ד., את מידת-ההתאמה שׁבהרכב-צוות זה אוֹ אחר.

כוֹל הנ"ל אינוֹ משׁנה מן העוּבדה, שׁבחברה בת-זמננוּ קמה תנוּעת-אמאנסיפאצייה-תרבוּתית שׁל ההמוֹן, שׁמטרוֹתיה העיקריוֹת הן דמוֹקראטיזאצייה שׁל שׂדוֹת-הסמכוּת התרבוּתיים, ביטוּל החיצוּי-המתסכל בין אמן-מוּכר לבין

אמן-לדעת-עצמוֹ וּבין אמן-יוֹצר בכלל לבין מי שׁהוּא 'רק-צרכן-אמנוּת', וכן מימוּשׁ התביעה להגדרה-עצמית כיצוּר-בן-תרבוּת ללא תלוּת במוֹסדוֹת-ההשׂכלה-הרשׁמיים.

וּמסתבר, כי הנשׁק-הסוֹדי-החדישׁ, התמריץ והראייה-המצילה גמיחד שׁל תנוּעת-כוּלנוּ-שׁווים-לפני-המוֹח-הקיבוּצי (שׁמהסס, אגב, לגלוֹת בינתיים את זהוּתוֹ) – הוּא פוּלחן-הסימוּם-ההֶזיוֹני.

IX

וּבְכֵן הַכְּבִישִׁים נִרְאִים רְחָבִים יוֹתֵר, וְהַכֹּל נָע בִּמְהִירוּת

קְטַנָּה יוֹתֵר

תְּחוּשַׁת-הַזְּמַן – מוּאֶטֶת כְּלוֹמַר תְּחוּשַׁת-הַדְּחִיפוּת

הַ דְּ חִ י פ וּ ת

נַעֲשֵׂית

נְמוּכָה יוֹתֵר הַיָּזְמָה

יָּזְמָ

נוֹטָה יוֹתֵר לְפְלַרְטֵט עִם מַעְגָּלִים

עִם י וֹ תֵ ר מַעְגָּלִים, וּמִבְּחִינָה זֹאת)זוֹ/ הִיא אוּלַי

לֹא מְאַבֶּדֶת

זְמַנִּיּוּתָהּ

(מִיּוֹזְמָ)מִיּוֹזְמָנִיּוּתָהּ הִיא אוּלַי מְאַבֶּדֶת מַשֶּׁהוּ

מֵחַדּוּתָהּ מִתְּוַאי-חִצִּיּוּתָהּ מֵהַטּוֹן שֶׁבּוֹ (אָמַרְתִּי, שֶׁבּוֹ)

הִשְׁמַעְתִּי

אֶת הַמִּלָּה `הַיָּזְמָה` בְּכַמָּוְּכַמָּה קְטָעִים שֶׁל

הַסְּרַטְקוֹל

קּ

םםם|םםםםםםםם|םםם וֹ

ם דֵ

ם

םם

םםם

םםם

בְּסָכַכֹּל הַנֶּהָג הַטּוֹב וְ נוּ בְּעֵצָה זוֹ אֶפְשָׁר

הָיָה לְצַיֵּד נֶהָגִימִּקְצוֹעִיִּים, אוּלַי בְּאֶמְצָעוּת שֵׁרוּתֵי-

הָרַדְיוֹ

אוֹרְיָרֹק לַנֶּהָג הַזָּהִיר אֶלְאֶסְדִּי בַּבֹּקֶר אֶלְאֶסְדִּי בָּעֶרֶב

אֶלְאֶסְדִּי אֵ י נֶ נּ וּ גּוֹרֵם תְּאוּנוֹת חָ לִ י לֳ ה

הֵ

הוּא מִבְּחִינָה מְסֻיֶּמֶת מְחַדֵּד אֶת הַחוּשִׁים פֶ

מַקְהֶה לְסַכָּנוֹת מְדֻמּוֹת :ךְ:

יוֹצֵר תְּחוּשָׁה נְעִימָה יוֹתֵר, אִטִּית יוֹתֵר עַל הַכְּבִישׁ

צָרִיךְ/כְּדַאי( פָּשׁוּט לִזְכֹּר, שֶׁהַכְּבִישׁ צַר יוֹתֵר

מִמַּה שֶּׁאַתָּה סָבוּר אוֹ מְקַוֶּה וְשֶׁהָרֶכֶב, יַחַדִּמְזֹאת

צַרְיוֹתֵר מִן הַכְּבִישׁ הָרָחַבְיוֹתֵר

וְשֶׁבְּסָכַכֹּל, אִם צְבָעִים כְּאָדֹמְיָרֹקְצָהֹב, הַטְּרִיקוֹלוֹר הַנִּצְחִי

שֶׁל דַּרְכֵי-הַתְּנוּעָה בְּיָמֵינוּ, לֹא יֵרָאוּ |לְךָ| לְפֶתַע

כְּמַשֶּׁהוּאַחֵר (אֵיןנֶ|נִּי רָגִישׁ עַ ד כְּדֵיכָּךְ לְחִלּוּפֵי-

צְבָעִים),

מְמ| אַתָּה/|אַתָּאֲנִיאַתָּה) ( חָשׁ אֶת עַצְמִמְ/י/ךָ כְּמִי שֶׁשּׁוֹלֵט

בָּרֶכֶב הַמָּהִיר בְּיוֹתֵר,

כְּמוֹ שֶׁרַכָּב וָתִיק שׁוֹלֵט בְּכִרְכָּרָה רְתוּמָה לְפֶרֶד זָקֵן וְעָיֵף

לְכָלַּיּוֹתֵר

• מתוך "דוד אבידן – כל השירים, כרך ב", עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק