היא היתה מכבה את האורות בדירה ומדליקה עשרות נרות מסביב. להבות הנרות התערבבו עם מנגינה וקטורת מהודו בהרמוניה מושלמת. היה שם הכל: אומנות, חופש, עוצמה, תשוקה. אבל בשבילי, יותר מהכל היה שם אותה"
מוזיקה היתה החיים של גאיה, וכל מה שלא היה קשור לזה קיבל באופן בלתי נשלט מקום שני בסדר העדיפויות שלה. כשהיתה מנגנת תקליט של קינג קרימזון הייתי ממש יכול להרגיש את האנרגיה בסטודיו שלה, כמו כדור אש ענקי. סיפור
פורסם:
12.01.10, 14:35
בפעם הראשונה שראיתי את גאיה היא צרחה על החבר שלה באמצע חדר מדרגות מחוץ לדירה שלהם, בבניין דירות ענקי במנהטן.
בהתחלה ניסיתי להעמיד פנים שאני לא באמת שומע אותה, אבל כשהיא העיפה את המזוודה של החבר שלה כמו כדור באולינג לאורך כל המסדרון, כבר ממש היה קשה להתעלם.
היא הביטה בי בהפתעה אחרי שכמעט פגעה בי עם המזוודה ומיד הזכירה לי את שינייד אוקונור
בקליפ הידוע שלה משנות ה-90. לגאיה היה מראה חריג של ילדה מרדנית עם שיער קצוץ וזוג עיניים עצובות מתחת לשתי גבות דקות.
גאיה ואני לא החלפנו מילה.
אחרי שבוע, כשעברתי שוב במסדרון לכיוון הדירה שלי, שמעתי את רוג'ר ווטרס צורח מתוך הדירה של גאיה לצלילי השיר זמן
של הפינק פלויד. נשארתי שם לרגע כדי להתענג על סולו הגיטרה של גילמור, כשלפתע נפתחה הדלת. קפצתי לאחור. ראשה של גאיה הציץ אל תוך חדר המדרגות.
היא הביטה בי.
מבוהל, הבטתי בה בחזרה.
"מה אתה מבין בכיורים?" שאלה.
"לא יותר מדי", אמרתי, במיוחד לא כשהם נסתמים!".
נראה שלא הצלחתי לשכנע אותה, כי באותו הרגע היא תפסה אותי ביד ומשכה אותי אל תוך הדירה שלה. התכופפתי אל מתחת לכיור, ובין חומרי ניקוי ושקיות אשפה סיננתי "את גרה כאן לבד?".
"עכשיו כן", ענתה בזמן שהציתה לעצמה סיגריה.
"ולפני כן?", שאלתי.
"ולפני כן מה?".
"גם לפני כן גרת כאן לבד?"
"לא. לפני כן היה כאן את החבר המעפן שלי, אבל העפתי אותו", ענתה לי, משחקת עם המצית הכחולה שלה. "כאילו שלא ראית", הוסיפה.
"ראיתי אבל לא היה נעים לשאול..."
אחרי זה לא דיברנו יותר על החבר של גאיה. מידי פעם היא היתה נזכרת להכריז עד כמה הוא היה חרא ושהיא אף פעם לא באמת היתה יכולה לבטוח בו, אבל יותר מזה לא ידעתי עליו כלום. וגם לא שאלתי. חשבתי שאם היא תרצה היא תדבר.
המוזיקה שלה התעלתה מעל לכל שירי הרומנטיקה
עוד מבט:
תמיד בחרתי את הנשים שלי לפי טעמן המוזיקלי / בן סנדרסון
האמת של נירוונה, הייסורים של ג'וי דיוויז'ן, הרגישות של טורי איימוס והטוטאליות של רדיוהד היוו בין השאר את הפסקול של גיל ההתבגרות, אחת התקופות המשמעותיות ביותר שלי. למקומות האלה בדיוק אני מחזיר את מי שיושב אצלי על הבר
כל הקירות בסטודיו של גאיה היו עטופים בתקליטים ותמונות של כל מיני אמנים משנות ה-60 וה-70. דייר סטרייטס
לצד ג'ימי הנדריקס, המי מביטים בסגול כהה. מוזיקה היתה החיים של גאיה, וכל מה שלא היה קשור לזה קיבל באופן בלתי נשלט מקום שני בסדר העדיפויות שלה.
כשהיתה מנגנת תקליט של קינג קרימזון
הייתי ממש יכול להרגיש את האנרגיה בסטודיו שלה, כמו כדור אש ענקי שנורה ומשתולל לכל הכיוונים. המוזיקה שלה התעלתה מעל לכל שירי הרומנטיקה בגרוש שאני הכרתי. זה היה רוק'נ'רול אמיתי. היא היתה מכבה את האורות בדירה ומדליקה עשרות נרות מסביב. להבות הנרות התערבבו עם מנגינה וקטורת מהודו בהרמוניה מושלמת. היה שם הכל: אומנות, חופש, עוצמה, תשוקה. אבל בשבילי, יותר מהכל היה שם אותה.
אני הייתי מביט בה. והיא, היא היתה בעולמות משלה
לפעמים היינו הולכים להופעות ביחד בעיר, בעיקר כשהיו ערבי הצדעה לכל מיני אמנים שכבר מזמן לא עלו על הבמה. לפני ההופעה היינו פוקדים את אחד הברים בעיר ומנתחים את השירים של הלהקה שאנחנו הולכים לשמוע. בהופעה גאיה היתה נשאבת לעולמות משלה. היא הזכירה לי את ילדי הפרחים מהסרטים הדוקמנטריים שהייתי רואה על הוודסטוק. ככה הייתי צופה בה מהופנטת לגיטרה שניסרה את החדר החשוך, בדרך כלל באיזה מרתף ישן בלואר איסט סייד. אני הייתי מביט בה. והיא, היא היתה בעולמות משלה.
הרגעים המיוחדים שלנו ביחד היו כשהיינו זרוקים בדירה שלה, שיכורים כליל, מדברים על ניטשה ועל טולסטוי. היא תמיד אמרה שההפתעה הגדולה ביותר של האדם היא הזיקנה שלו. היא שאלה אותי אם אני יכול לדמיין את עצמי זקן, אז אמרתי לה שלא. מי יכול לדמיין את עצמו זקן?
בערך שלושה חודשים אחרי מפגש הכיור ההזוי שהיה לי עם גאיה, הגעתי לדירה שלה וראיתי אותה שוכבת על הריצפה כשחצי מהתקליטים פזורים סביבה. היא תפסה את ראשה ובכתה ללא הפסקה. לקח לי כמה דקות בכדי להרגיע אותה. אחרי זה היא סיפרה לי שהחבר שלה קפץ לביקור. הם רבו, הוא צעק, וזה נהייה ממש מכוער. היא אמרה שהיא לא מבינה בכלל איך היא הסכימה להכניס אותו לדירה שלה.
אחרי זה היא תפסה בקבוק של וויסקי ביד, אמרה שהיא לא סופרת אותו ושמה את מלודי נלסון
של סרז' גינזבורג בקולי קולות. הסתכלתי עליה מסתובבת בחדר עם בקבוק וויסקי חצי ריק ביד אחת וסיגריה ביד השניה. היא נראתה כמו נסיכה מהאגדות בשמלה לבנה. מהצד היה נראה כאילו זה מקומה הטבעי, בין כל התקליטים והתמונות של בוב דילן, לד זפלין,
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.
ולמרות ששתקתי, אני חושב שקראתי לה הכי חזק שרק אפשר. אבל היא לא שמעה אותי.
באותו הלילה נרדמנו יחד על הספה באמצע הסטודיו שלה. רציתי לחבק אותה אבל לא העזתי. היא היתה בשבילי מעבר למשולש הקדוש של סקס, סמים ורוק'נ'רול.
כשבוב דילן הגיע לעיר היה ברור שגאיה ואני הולכים להיות שם. קבענו שניפגש ביציאה מתחנה ב"ספרינג" בשעה שבע ורבע.
חיכיתי לה שם. ברבע לתשע כבר הבנתי שהיא לא תגיע. בדרך חזרה הביתה, אחרי שהתקשרתי אליה בערך מאה פעם והיא לא ענתה, החלטתי לדפוק לה על הדלת רק כדי לראות שהכל בסדר. אחרי פעמיים היא פתחה את הדלת עם חצי מגבת על גופה ואמרה לי שהיא מצטערת ושהכל בסדר ושהיא תדבר איתי באותו הערב או למחרת בבוקר.
לא יכולתי להאשים את גאיה בכלום. אחרי הכל, לא היה בינינו כלום חוץ מידידות. היינו חברים טובים ותו לא. זה שאני עפתי עם הראש שלי למקומות אחרים.
היא סיפרה שהוא ממש השתנה, הבין שלא היה בסדר
למחרת בבוקר היא סיפרה לי שהחבר שלה קפץ לביקור בהפתעה ולכן לא הגיעה לפגוש אותי. היא אמרה שהיא מצטערת, שתפצה אותי בחודש הבא כשקרוסבי סטילס ונאש יגיעו לעיר. היא אמרה לי שהיתה לה איתו שיחה מדהימה כל הלילה, ממש כמו פעם. שהם שמעו מוזיקה והוא ניגן על הגיטרה. היא סיפרה שהוא ממש השתנה, שהוא הבין שלא היה בסדר. היא לא הפסיקה להודות לי ואמרה ששרדה את כל התקופה האחרונה רק בזכותי, החבר הכי טוב שלה והאדם הקרוב אליה ביותר.
אחרי זה היא הוסיפה שהם החליטו לקנות כרטיסים ושהם רוצים לטוס למרוקו.
"באמת?", עניתי בפליאה, מרוקו?"
"זה תמיד היה החלום שלנו", אמרה, "ועכשיו אנחנו הולכים להגשים אותו".
"אז מתי אתם מתכוונים לנסוע?", שאלתי.
"מחר בערב", ענתה.
למחרת אחרי העבודה באתי להיפרד מגאיה. אחרי ארבעה חודשים שהיא לקחה אותי אחריה למסע אל תוך נבכי הרוק'נ'רול. אחרי שקיעות וזריחות שהאמנתי שלעולם לא ייגמרו, מהולות בטיפות קטנות של אסיד. אחרי שיחות אל תוך הלילה ואין ספור שעות האזנה לתקליטים ישנים, גאיה עוזבת.
היא הביטה בי ישר בעיניים. הבטתי בה בחזרה, פעם ראשונה ממש בעיניים.
"אתה יודע", לחשה אלי, "מחר אני בטח אתגעגע אליך".
"אז למה שלא תשארי?" לחשתי.
ואז היא ביקשה ממני שאחבק אותה חזק.
חיבקתי אותה. חיבקתי חזק, הכי חזק שיכולתי, עד שפחדתי שאעצור את נשימתה. רציתי להגיד לה שתחכה עוד רגע, שהיא כישפה אותי ושאני לא רוצה שתלך. אבל שתקתי. במקום זה לחשתי באוזנה שאני אוהב אותה. אבל את זה אני לא חושב שהיא שמעה.
אחרי זה נפרדנו.
למחרת בבוקר קמתי בידיעה שגאיה כבר איננה. אבל כשעברתי ליד הדירה שלה בדרך למעלית יכולתי לשמוע את זמן של פינק פלויד מתנגן בקולי קולות . ממש כמו בערב הראשון כשנכנסתי אליה לדירה. תקפה אותי סחרחורת קלה, הרגשתי פרפרים בבטן. יכולתי לחוש שאני מאבד שליטה על הלב שלי. התפללתי שמה שאני חושב אכן קורה. שגאיה החליטה להישאר איתי. שהיא הבינה את מה שאני הבנתי בארבעת החודשים האחרונים. שגם היא חושבת שנועדנו זה לזה. חשבתי אולי שמעה אותי בבוקר. לוחש לה.
אז עמדתי שם אולי חמש דקות לפני הדלת, ותוך כדי תפילה הושטתי יד רועדת לצלצל בפעמון.
אנחנו רצים ורצים, וכשאנחנו מגיעים לשמש היא כבר שוקעת. בייאוש אנחנו מביטים אחורה ורואים שהזמן עבר. מצטערים על אלף דברים שעשינו, ועל עוד אלפיים שלא. סופרים את הרגעים שעשו לנו את החיים. מחכים לאדם שיראה לנו מכאן את הדרך. וכשהוא מגיע, האם הוא שם, או שמא זה רק חלום?
ידעתי שיעבור עוד הרבה זמן עד שגאיה תצא לי מהראש, עם השמלה הלבנה שלה, מרחפת בעולמות שיצרה לעצמה. קצוצת שיער עם חצי בקבוק וויסקי ביד אחת וסיגריה ביד השנייה.
