היפהפיה עליה פינטזתי היא לא מה שהיא נראית
מורדי היה המפקד שלי בסיירת. השירות עשה לנו דברים. השמועה אומרת שסטר לאשתו ובכך חתם את הגולל על שלוש שנות נישואים. עכשיו הוא יושב אצלי במרפסת, והוא מאושר. סיפור
לפעמים אני חושב שקל לי לשפוט בני אדם, אולי אפילו קל מדי. מהר מאוד אני מקבל החלטות ומריץ מחשבות בראשי בנוגע לסיבת היותו של אדם מסויים כפי שהוא, כאשר בתוך תוכי, מבלי שאודה בקול רם, ברור לי שלפעמים זו הדרך שלי להסביר מדוע השביל בו אני צועד, ורק הוא, מוביל אל המקום הנכון.
לפעמים אני פשוט מקנא.
כשאני יוצא רגע מעצמי וצופה בי כבורג קטן בתוך חברה שלמה, אני מבין שבסך הכל אני לא שונה כל כך מאחרים. כמו כולם, גם לי יש דעות קדומות וגם אני נוהג להטביע את חותם דעתי על דברים בצורה אכזרית שאינה משתמעת לשתי פנים. במקרה הספציפי הבא, נותרתי מבולבל.
מורדי, סא"ל במיל', היה המפקד שלי בסיירת ותמיד כמה דרגות מעליי בכל שנות שירותי בצבא קבע. בשלב מסויים הפכנו חברים, ובדיעבד אני מבין שהסיבה שמורדי הרשה לעצמו לתת לי חופש שכזה היתה נעוצה בהבנתו שאני כבר קשור בשלשלאות משל עצמי.
מורדי הכיר אותי היטב, כמו שרבים לא ידעו להכיר. למעשה אנחנו בקשר מצויין עד היום הזה ממש, על אף הפרש הדרגות והשנים בינינו. הוא אחד האנשים הקרובים אלי היום, ונראה שכך זה ישאר עוד שנים רבות.
ויתרנו על משהו בצד השני של החיים
עברנו הרבה יחד, מורדי ואני. היינו בסיטואציות הזויות בשעות תלושות, רודפים אחרי דברים שלא תמיד היו שם ולפעמים ממציאים אותם יש מאין על מנת לקבל אישור לפעול. דברים שהשתיקה יפה להם, ובעיקר דברים שהשאירו בכולנו שריטה קטנה, מין משהו לא ברור שאפשר לזהות רק במבט עמוק אל תוך העיניים ברגעים של עייפות, הרגעים בהם אני ללא מגן.
כולנו התגייסנו במצב זהה פחות או יותר, אבל עם השנים אלו מאיתנו שבחרו להישאר מפאת קדושת המטרה וחופש האמצעים ויתרו על משהו בצד השני של חייהם. אצלי זה בא לידי ביטוי בכמה דברים ספציפיים, אבל לא על עצמי אספר כעת. אצל מורדי היו אלה התפרצויות הזעם שלו, התסכול והמרמור שלקח אל כל מקום בחייו.
כעבור שלוש שנות נישואים מורדי התגרש. השמועה אומרת שבריב ששבר את גב הגמל הוא סטר לאשתו וחתם את הגולל על מה שהתחיל כסיפור אהבה כה נפלא בין סטודנטית למשפטים וקצין בסיירת.
ועכשיו, מורדי יושב איתי במרפסת ביתי, אותה מרפסת ממנה אני משקיף בכל בוקר על העיר המתעוררת ומעשן שתי סיגריות בדיוק. מספר מטרים רבועים בהם סודות עולם נחשפו ונבכי נפשות פרצו החוצה בזעקה, ומורדי – מורדי מאושר.
מורדי יוצא כבר כמה חודשים עם לינור, בלונדינית יפהפיה וצעירה ממנו בעשר שנים, מטמיעת מערכות מידע במקצועה ואחת הבחורות היחידות שפגשתי בחיי שבאמת הצליחו להצחיק אותי עד דמעות. "אתה זוכר את לינור?" שואל אותי מורדי, מחזיק בידו כוס וויסקי, רגליו על שולחן הקפה הקטנטן ובידו השנייה סיגר מהסוג שהוא כל כך אוהב.
שלא ישים לב שפינטזתי על רגליה האינסופיות
איך אוכל שלא לזכור את לינור? בלונדינית המתנשאת לגובה מטר שמונים, בעלת גזרה דקיקה וחזה שנראה מושלם מדי דרך כל אותן גופיות שנהגה ללבוש. היא זו שעקפה אותי בטיול ברמת הגולן והשאירה את כולנו מאחור, גורמת לי לתהות כיצד לעזאזל היא בכזה כושר ובתוך תוכי לתהות למה היא עוד מסוגלת עם כל כך הרבה כוחות, זו שתמיד יודעת הכל ומראה לי שישנן בלונדיניות חכמות, חכמות מאוד, והכי חשוב – זו שבגללה מורדי הוא האדם המאושר ביותר עלי אדמות, זה שפתאום מדבר על הצד היפה בחיים ועל הרצון לתת מהשפע שזכה לו.
אז כן, לא רק שאני זוכר את לינור, אלא שאפילו בזמנים בהם מורדי נמצא רחוק רחוק אני מרשה לעצמי לחלום עליה בהקיץ. נראה ששקעתי במחשבותיי על לינור שוב, ומעניין אם מורדי שמע את הלחץ בקולי כשלפתע מיהרתי לענות לו.
"כן, כן בטח, לינור.. מה שלומה? מה איתה אני מתכוון?" נשמעתי כמו אידיוט. "הוויסקי הרג אותי", הוספתי ואז הבחנתי שבקושי שתיתי. למורדי היה מבט מעט חולמני בעיניים, נראה שכלל לא הבחין בשטף דיבורי המבולבל ולשניה אחת פחדתי שכמו בסרט מצוייר נפתח לי בלון גדול מעל הראש בשניות בהן פינטזתי על לינור ובו הוקרנו כל מחשבותיי עליה ועל רגליה האינסופיות.
"לינור היא לא בדיוק מה שהיא נראית", מורדי נשמע עמום לפתע. הרגשתי כאילו אנחנו שוב באיזה תדריך לפני פעולה ועוד שניה מורדי יחשוף בפני את האמת בנוגע למשימה שלנו. מורדי תמיד נהג לשלוף את הקלף המנצח רק בזמן בו היה עם הגב לקיר, מבין שאין לו ברירה. חייו היו משחק פוקר אינסופי ותמיד נראה היה שאם יקחו ממנו את האפשרות להסתיר, לא יוותר לו דבר.
לגמתי מהוויסקי. לגמתי שוב. היו שתי דקות ארוכות של שתיקה באוויר המרפסת אך לא הרגשתי כי השתיקה מביכה. היו אלו הרגעים השקטים של מורדי ושלי. רגעים בהם בררנו מילים וקישרנו מצבים לדברים שרק אנחנו יודעים לקשר.
הוא החליט לזרוק את הדעות הקדומות לפח
"למה הכוונה מורדי?" חייכתי אליו, מאמין שהחיוך ירכך את זה שסירב לפתוח את ליבו. מורדי הוריד את רגליו מהשולחן והזדקף, נועץ בי מבט ישירות אל תוך עיניי, ולפתע שוב הרגשתי כמו לפני מספר שנים, בהם היה מפיל עלי משימה בלתי אפשרית.
"לינור היא טרנסקסואלית".
שלוש מילים שהופרחו אל חלל האוויר והציתו בי בן רגע את כל הדעות הקדומות מחדש, שוכח לגמרי שלפני רגע הופיעה לינור כרגיל בחלומותיי בהקיץ. "לינור.. מה אתה מתכוון שהיא.." גמגמתי. מורדי שונא שמגמגמים.
"קוקסינלית, יש לה זין, יותר ברור?"
הוא תמיד אהב לזרוק את האמת בפרצוף, האמין שגלולה בולעים במכה אחת, בלי מים. "זה לא כזה ביג דיל", הבעתי דעה שקרית בלי להניד עפעף נזכר לפתע שהוא היה זה שלימד אותי לא למצמץ.
המשכנו לדבר, מורדי סיפר לי שידע זאת שבועיים מהיום שהתחילו לצאת, אבל פשוט התאהב בלינור בצורה בלתי נשלטת. הוא החליט שעצם העובדה שלינור נולדה בגוף של גבר לא אומר שיצטרך לוותר על ההזדמנות לאהוב אותה. מורדי זרק את כל הדעות הקדומות לפח בלי לחשוב פעמיים, ואני קינאתי בו.
קינאתי ביכולת שלו לפרוץ קדימה, כמו אז, בסיירת. לחתור אל כל אותם המקומות בלתי אפשריים ולהראות שאם יש נקודה במפה שניתן לסמן, אז גם ניתן להגיע אליה.
ואני?
אני לא באמת יודע מה אני חושב על זה. אני מנסה לא לשפוט בפזיזות כמו שאני תמיד עושה, אבל לא בטוח שאני טוב מספיק כדי לא לעשות זאת. אני לא יודע מה הייתי עושה אילו הייתי מורדי, אבל אני לא הוא. שנים קודם לכן כל מה שרציתי להיות היה להיות מורדי. היום אני מבין עד כמה.
לפנייה לכתב/ת 
