להכניס מחברות, להוציא תווים

בתי ספר מהווים כבר שנים ארוכות בסיס טוב לדרמות וקומדיות טלוויזיוניות. "בוורלי הילס 90210", "דגראסי", "הצלצול הגואל" ורבות אחרות, כולן התמקדו בהתרחשויות מסעירות בחייהם של התלמידים הצעירים.

אבל כבר לפני כמה שנים, הבינו בהוליווד שתוספת מוזיקלית פופית, קלילה ונעימה לאוזן לאותן סדרות יכולה להקפיץ עוד יותר את הרייטינג, את הבאזז התקשורתי ואת ישבני הצופים. כך נולדו דרמות בתי הספר המוזיקליות - גם בחו"ל, וגם אצלנו. רגע לפני שהחדשה והמדוברת מכולן נכון לעכשיו, "Glee", מגיעה אל המסכים שלנו, בואו להכיר אותה ולהיזכר בכמה מהדומות לה שכבשו את המסך ואותנו.

כוכב נולד

קצת משעשע לחשוב שמישהו בהפקת "Glee" צפה אי פעם בפרקים של "השיר שלנו" הישראלית , אבל האמת היא שלפחות על פי הפרקים הראשונים של הסדרה האמריקנית הזו, הדמיון לא קטן.

וזהו הסיפור: בבית הספר הבדיוני על שם וויליאם מק'קינלי בעיירה לימה שבאוהיו, מתחוללת מהפכה. המורה לספרדית וויל שוסטר (מת'יו מוריסון) מחליט יום בהיר אחד להעלות מהאוב את מקהלת בית הספר, המכוּנה "Glee". למרות ההיענות הלא מרשימה והיחס המגוחך של התלמידים, שוסטר מחליט כנגד כל הסיכויים להוציא את תוכניתו לפועל ואפילו מצליח לגייס אליה את התלמיד שהכי לא צפוי שיצטרף למקהלה.

שתי עלילות מרכזיות מובילות את "Glee". האחת היא זו שמלווה את מאמציו של שוסטר, שהופך למעין מנטור חביב (רוב הזמן), לקדם את רעיון מקהלת בית הספר. השנייה היא יחסיו ההרוסים עם אשתו, טרי, שמובילים לרומן שלו עם יועצת בית הספר אמה, שזקוקה לייעוץ בעצמה.

כמו בכל אחת מהסדרות בהן אנו עוסקים כאן, השוס הגדול מתבטא בנאמברים המוזיקליים. ב"Glee", לצד כמה יצירות צפויות כדוגמת "Leaving on a Jetplane" ו"I Could Have Danced All Night" שזכו לביצועים מחודשים על ידי תלמידי ומורי המקהלה, הלכו גם על כמה כאלה לא טריוויאליים כמו "Gold Digger" של קאניה ווסט ו"Take a Bow" של ריהאנה. לא כולם מושלמים, מעטים מהם משתווים למקור, אבל בתוך העלילה, פשוט כיף להגביר את הרמקולים.

אנחנו שרנו את זה קודם

כבר אמרנו ש"Glee" מזכירה באופן מוזר ומשעשע את "השיר שלנו", הדרמה היומית (טוב נו, הטלנובלה) המוזיקלית שעלתה על מסכינו לראשונה ב-2004. תחילת הדרך באקדמיה של ירדנה טמיר הציגה לנו את נינט בתפקיד של כמעט עצמה, וערכה לנו הצופים את ההיכרות עם רן דנקר, לימים בן זוגה של נינט, לימים מגה-כוכב בפני עצמו.

העונות השלישית והרביעית של הסדרה עברו למתכונת צבאית, ולקאסט הצטרפו רונה-לי שמעון, אניה בוקשטיין ושחקנים נוספים שהרכיבו יחד עלילה מופרכת לחלוטין אך כזו ששמרה על אופיה המוזיקלי שתמיד היה נעים לשמוע.

הורדת "השיר שלנו" והחלפתה ב"תיכון השיר שלנו" היתה צעד שהצעיר את הצוות, ולמרבה הצער לא יצר אותו באזז שיצרה הסדרה האם. אבל אנחנו לא נשכח את הפרק בו דנה אינטרנשיונל התארחה בתפקיד בורא עולם, ללא ספק אחד הטובים בהיסטוריה המוזיקלית של נינט וחבריה.

מחזמר נולד

אחת ההיסטריות הגדולות בשנים האחרונות, זמן רב לפני ש"דמדומים" הגיחה אל המסך, היתה סרט הטלוויזיה "היי סקול מיוזיקל" מבית היוצר של "דיסני" ובכיכובם של זאק אפרון וונסה האדג'נס. הסיפור פשוט מאוד: ערב השנה החדשה, נפגשים טרוי וגבריאלה (אפרון והאדג'נס) בכפר נופש מושלג, ומתחברים זה לזו וזו לזה באופן מיידי כמעט.

באופן מעט משעשע, השניים נפגשים לראשונה בתחרות קריוקי, שיש מי שיגידו שמאפיינת את כל הביצועים המוזיקליים בסרט, שהמשיך לאחר מכן גם לשני סרטי המשך. אפילו גרסה עברית שהתבססה על הסרט של "דיסני" עלתה אצלנו על הבמות, בכיכובם של עידן אשכנזי, עמית פרקש ומאיה שואף.

תוצר לוואי מוצלח במיוחד של הצלחת "היי סקול מיוזיקל" בארצות הברית וההיסטריה של המעריצים גם בישראל, היה הפרודיה שהעלו הדמויות המצוירות של "סאות'פארק" על אותם סרטים, בפרק מוזיקלי ומצחיק עד דמעות. שימו לב לקטע אודות חומת ברלין, מתוך הפרק "Elementary School Musical".

תהילת העבר

אבל לא את "היי סקול מיוזיקל" ובוודאי לא את "השיר שלנו" באמת אפשר לכנות סדרות פורצות דרך. הרי עוד בשנות ה-80 העליזות, רוח הנעורים וכישרון מוזיקלי הלכו יד ביד בסדרת הקאלט "תהילה" ("Fame"), והסרט מ-1980 עליו התבססה.

אז, הכל עוד היה תמים והגיוני יותר: לא נערים ונערות שפוסקים מעיסוקי השגרה שלהם ופוצחים בשירה בלב לבה של הקפיטריה, אלא דרמה אמיתית על מוזיקאים צעירים ושאפתניים בבית ספר לאמנויות. המוזיקה לא היתה נטולת קונטקסט, אלא הכרחית עבור אותם נערות ונערים חדורי אמונה שלהם יש סיכוי להצליח, ובגדול.

היום, כמובן, יש משהו נאיבי מדי באותה סדרה. רוצים לשיר ולהתפרסם? לכו ל"כוכב נולד", במקרה הטוב, או לכל תוכנית ריאליטי אחרת, בתקווה שהיא לא תוסר מלוח השידורים אחרי שני פרקים בלבד. הרי בלאו הכי לא תזכו ליותר מ-15 דקות של תהילה, אז בשביל מה להתאמץ לאורך שנים ארוכות כשאפשר לעשות זאת במשך עונה אחת? התוצאה - אותה תוצאה. (דרור עמיר)