אל תבכי עבורו ארגנטינה

הסופר הארגנטינאי, אנטוניו די בנדטו (1922-1986), נכלא ב-1976 על ידי השלטון הצבאי ד'אז ואף סבל התעלולויות רבות (ביניהן הוצאות להורג בדויות). שוחרר מן הכלא בתיווכו האישי והישיר של הסופר היינריך בל. הוא גלה לספרד לאחר מכן, אך חזר למולדתו ב-1983 עם כינון הדמוקרטיה.

הספר "סאמה" נכתב ב-1956 וקיים קונצנזוס רחב על כך שמדובר באחת מיצירות המופת של ספרות המאה ה-20 בשפה הספרדית. הוא מספר את סיפורו של פקיד בשם דיאגו דה סאמה שנשלח לפרגוואי בסוף המאה ה-18. האדם הזה, אבל הוא בעצם קורבן בירוקרטי שמחכה להעברה לחיק משפחתו, העברה שלעולם לא מגיעה.

1.

יצאתי מהעיר, עושה את דרכי במורד הנהר, הולך לבדי לפגוש את הספינה שלה המתנתי, בלי לדעת מתי היא תבוא.

הגעתי עד למזח הישן, אותו מבנה שאי אפשר להסבירו, שכן העיר ונמלהּ היו תמיד במקומם, רבע פרסה במעלה הנהר.

בין עמודי המזח, חלקת המים שנקלעה ביניהם מיטלטלת אנה ואנה.

עם הגלים הקטנים והמערבולות ללא מוצא, בא והלך בדייקנות קוף מת, שהיה עדיין שלם ולא התפורר. נוכח היער, המים היו תמיד הזמנה למסע שהוא לא יצא אליו, עד שלא חדל להיות קוף והיה לפגר של קוף. המים רצו לקחת אותו ואכן לקחו אותו, אבל הוא הסתבך להם בין עמודי המזח הרעועים ושם היה הוא, עומד לעזוב ולא, ושם היינו.

שם היינו, עומדים לעזוב ולא.

הנושאים הללו נותרו שמורים רק לי, אינם נמנים על ענייני השיחה עם המושל ועם כולם, בשל יכולתי הדלה או האפסית לרכוש חברים קרובים שלהם אוכל לגלות את לבי. היה עלי לשאת את ההמתנה – ואת הסגירוּת – בשיחת יחיד, בלי למסור את הדברים לאיש.

כפי שנהג לומר לי לעתים וֶנְטוּרָה פְּרִייֵטוֹ, שלעתים מתגלה בחוצפתו, ואשר ניגש אלי באותו אחר צהריים, לא כיוון שהוא חיפש אותי, אלא תוך שעשה את דרכו באקראי. הוא סבר שבארץ המישורית הזאת, דומה שאני שקוע בבור. הוא אמר לי זאת פעם, ויותר מפעם הוא אמר זאת לאחרים, תוך שהוא מתעלם ממה שהיה ידוע לכול: שהייתי תרנגול קרבות, או לכל הפחות בעליה של מכלאת תרנגולי קרבות.

הוא הופיע בדיוק כשהקוף העסיק אותי והראיתי לו אותו, כדי להסיח את דעתו ולחסום את האפשרות שהוא ישאל אותי למעשיי במקום. והוא, וֶנְטוּרָה פְּרִייֵטוֹ, שהיה נחות ממני, הרהר רגע, כמחפש את הדרך להדהים אותי בנושאים הנוגעים למוזרויות או לתגליות. לאחר מכן הוא הפנה את תשומת לבי לאחת מאותן חקירות – כך הוא כינה אותן – ואינני יודע האם אכן היו אלה חקירות, כיוון שעלה מהן חשד שהן רומזות להשוואה, והן היו מביכות ומבלבלות אותי וטורדות אותי לפעמים מעבר למידה הנסבלת.

הוא אמר שיש דג, באותו נהר עצמו, שהמים אינם אוהבים, ושהוא, כלומר הדג, נאלץ לבלות את חייו, את כל חייו, כמו הקוף, בלך ושוב בתוכם ובאורח עוד יותר כאוב, שכן הוא חי ועליו ללחום ללא הרף בזרם הנוזלי המבקש להשליכו ליבשה.

ונטורה פרייטו אמר שהדגים האומללים הללו, הקשורים כל כך ליסוד הדוחה אותם ואולי קשורים אליו בעל כורחם, נאלצים להשתמש כמעט בכל כוחותיהם כדי להשיג אפשרות להישאר במקום, ואף כי הם תמיד מצויים בסכנה שיושלכו מחיקו של הנהר, ובמידה כזאת שלעולם אינך מוצא אותם בחלק המרכזי של הזרם אלא רק בשוליו, הרי שהם חיים חיים ארוכים, יותר מאשר משך החיים הרגיל של דגים אחרים. הוא אמר גם שהם נכנעים רק כשהמאמץ הנדרש מהם גדול מדי ואין עוד בכוחם להשיג לעצמם מזון.

עקבתי אחר הסיפור הזה בסקרנות חולנית, ולא האמנתי לתוכנו. כשבחנתי אותו, חששתי שמא אהרהר בדג ובעצמי בעת ובעונה אחת. לכן הזמנתי את ונטורה פרייטו לשוב, ושמרתי את דעותיי לעצמי. דאגתי להעסיק את ראשי בסיבה להליכתי, בעובדה שאני ממתין לספינה, ושאם ספינה תיכנס הרי שהיא עשויה לשאת הודעה ממרתה ומהילדים, גם אם היא והם לא יבואו ואינם עתידים לבוא לעולם.

2.

אני יכול לרחם על עצמי, ללא גבהות הלב שבעינוי העצמי, אלמלא החשש, לא מכך שאבייש את עצמי בפני האחרים, אלא מכך שאעבור על המידה שאני מקציב לעצמי ללא כל חמדנות. אם אתוודה על מצב רגשותיי, לא ארשה לעצמי כל גירוי פרי המחשבה או החיפוש. אין כל מקום לסליחה נוכח האינסטינקט המזהיר אותנו ושאנו איננו מכבדים את אזהרתו.

השמש דחפה אותי, השמש שנפטרה כבר מן העננים בימים רבים כל כך ללא סערה וניצתה עד לובן, השמש ששילבה את חוסר הגוון שלה ואת נוקשותה הקבועה והבוערת עם החול הנקי הגורם לחזיונות. יכולתי לראות פּוּמָה ולחשוב שהיא עומדת במקום ובלתי מסוכנת, כמו פריט לקישוט, חלקה מאוד, ללא פרטים, כאילו אין לה טפרים או שיניים, כאילו קימורי גופה אינם מסגירים את גמישותו של בעל החיים המזנק, אלא כניעות ואופי רך שנועדו ליד מלטפת.

בשל הפומה הזאת, פומה שלא נראתה, הרהרתי במשחקים שהיו נוראים או עלולים להיות נוראים, לא ברגע שמשחקים בהם, אלא לפני או אחרי המשחק. חיפשתי את המחסה העבות של פלג המים, ונראה שנשארתי בין העצים הראשונים, כי הגיעו אלי, חופשיים ובוטחים, קולות של נשים משולהבות מהתענגותן במים.

למרות זאת נכנסתי לסבך, ובעודי מוסתר על ידי הצמחייה, ראיתי לרגע, מלפנים, גופים עירומים, שחורים וזהוביםֿכהים, ומהצד ראיתי גוף נוסף, שהיות שתווי הפנים המתאימים הוסתרו ולא ניתן לי להבחין אלא בעורף ובשׂער שהיה אסוף כלפי מעלה, לא ידעתי האם הוא גוף לבן או מוּלאטי. לא רציתי להמשיך להביט, שכן המראה ריתק אותי והיא הייתה עלולה להיות מולאטית, ואותן היה אסור לי אפילו לראות, פן אחלום עליהן ויתעורר בי מה שיתעורר ויגבר עלי היצר.

נמלטתי. אבל היה ברור שהן הבחינו בי וכשהבנתי זאת לא קלטתי האם בתוך רחשושי הבהלה ששמעתי מאחוריי שמעתי גם לחשושי עונג.

רגליי שבו לאיתנן בפסיעותיי הגדולות, כיוון שמשהו אמר לי שרודפים אחריי. זה לא היה יכול להיות גבר, שכן גברים אינם משגיחים על רחצתן של נשים; אינדיאנית, כן, או מולאטית, על פי המהירות שהיא עשתה בה את דרכה במשעול, שבו רב הסבך והגזעים מתייצבים לפני המבקש ללכת בו.

היא כמעט השיגה אותי והדבר גרם לי לחשוד שהיא מבקשת לראות את פניי, להכירני, שזו בוודאי מצוות גבירתה, ואז הסתבר שמדובר באישה לבנה. התחרטתי על נסיגתי, על כך שאך בקושי חזיתי בה ולא אִפשרתי לעצמי לדעת מי היא. היה עלי לשוב ולעמוד בפני כל דבר שיתגלה לעיניי: לגלותהּ ולגלות את עצמי. הדבר לא היה אפשרי. יכולתי רק לפרוק על המְרגֶלֶת את הדחף שהזין את רוחי הנכזבת.

בפנייה פתאומית שמאלה, נכנסתי אל בין העצים, והיא, הלומת הפתעה, לא הצליחה להימלט. כך, כפי שהיא הייתה,

עירומה כביום היוולדה, אחזתי בצווארה, כבשתי את צרחתה וסטרתי לה עד שיבשה הזיעה שבכפות ידיי. בדחיפה חדה השלכתי את גופה ארצה. היא התכרבלה, מפנה אלי את גבה. בעטתי בעכוזה בקצה נעלי, ועזבתי את המקום. ואִתי הלך גם הזעם המרוכך והחל לפנות את מקומו למחשבה חמורה כנגדי אני: האופי! אופיִי!... חה!

אף אם הדבר לא היה קורה, אף אם יהיה זה רק חלק ממכלול אי הסדר, ידעתי שאין לי הצדקה להתמסר לחימה ולדיכוי הזולת בשל אותו הדבר שאני עצמי יצרתי בו.

מתוך "סאמה", מאת אנטוניו די בנדטו, תרגום: יורם מלצר, 265 עמ', כרמל, סדרת אלדוראדו בעריכת אוריאל קון