שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לצאת מהארון הדתי
    "כל עוד אנחנו שומרים על זהותנו כיחידים, ולא כ'תופעה', הקהילות הדתיות לא צריכות להתמודד היום באמת עם קיומנו". דניאל יונס קורא לדיון ציבורי בוגר ורציני במקומם של ההומואים בחברה האורתודכסית-מודרנית

    אנחנו נמצאים היום בפתחו של עידן חדש. בשנת 2001 יצא לאקרנים הסרט "לפניך ברעדה". הסרט מתמודד אומנם, בעיקר, עם חייהם וחוויותיהם של הומוסקסואלים ולסביות אורתודוכסים שאינם ישראלים, קרי אמריקאים ובריטיים, אך התהודה בארץ לא איחרה לבוא. כבר באוגוסט של אותה שנה יצא המאמר האקדמי הראשון (!) העוסק בהומוסקסואליות בחברה האורתודוכסית בישראל. כמעט שבע שנים אחר-כך, לאחר התקדמות משמעותית בדיון הציבורי הדן בנושא ההומוסקסואליות בציבור האורתודוכסי בישראל, יצא סרט הגמר של הבמאי הצעיר חיים אלבום. שנה לאחר מכן, בכנס של הו"ד בחנוכה תשס"ט, אמר הרב שרלו: "אם האדם מסוגל לצאת מהארון יהיה לו יותר טוב, כי הוא יחיה חיים של אמת".

     

    אתם קיימים, גם אם חושבים שתיעלמו... האמירה שאין כזה דבר הומואים ולסביות דתיים שקולה לאמירה "שאין כזה דבר דתי דובר לשון הרע". אין ספק, השיח בקרב הציבור האורתודוכסי-מודרני בארץ עבר תהליך משמעותי, בכל הנוגע במיניות בכלל ובהומוסקסואליות בפרט.

     

    אבל, וזהו 'אבל' גדול, השיח הזה היה, והינו עומד, בגבולות ברורים למדי. הרב שרלו, כאמור, אמר את הדברים בכנס פנימי של הקהילה. את 'עשרת הנקודות של אתר הו"ד' קבלו עשרות רבנים מהציבור האורתודוכסי-מודרני בארץ, אך נשאלת השאלה - כמה מהם פרסמו את אותו מסמך חשוב על לוחות המודעות בבתי המדרש ובתי הכנסיות שלהם? מעט המאמרים הדנים בנושא חשוב זה התפרסמו בכתבי עת אקדמיים ו/או באתרי אינטרנט כאלו ואחרים, אשר רק אלו המתעניינים בנושא מלכתחילה יפנו אליהם. הטור ה"מרגש" וה"נוגע ללב" של רב מישיבת שילה המגלה "אמפתיה" ו"אהדה",

    בגבולות מאד ברורים ומצומצמים הדורשים הבראה מה"מחלה", התפרסם באתר 'חברותא', ולא בתקשורת הציבורית. האומץ לדון בנושא חשוב זה בא לידי ביטוי רק על במת האקדמיה ובכנסים ואתרים אשר ממילא דנים (ונועדו) לנושא, ולא על הבמה הציבורית הרחבה.

     

    בדלתיים סגורות

    אני לא מאשים את הרב שרלו על שאמר את דבריו בדיון סגור זה שקיימו הארגונים הדתיים להומואים ולסביות, ובסופו של יום, דבריו אכן התפרסמו באתר ynet (וגם שם יכלו הקוראים להתעלם מהכתבה ולא לקוראה).

     

    אולם, הוא לא בא מלכתחילה לבמה הציבורית, ובחר לומר את אותם דברים בדלתיים סגורות. כל עוד מדובר בפרטים, אחד/ת פה ואחד/ת שם, אשר יוצאים מהארון באופן פרטי מול משפחותיהם וחבריהם, אין זה "איום" על הסדר הקהילתי. אין הקהילה, והעומדים בראשה, צריכים להתמודד עם התופעה הזו, שמשהו/י מתוכה יצא מהארון, גם אם הוא/היא ממשיכים לבוא באופן סדיר וקבוע לתפילות ולפעילויות הקהילה. ממני, למשל, ביקש אחד הגבאים בבית הכנסת בו אני ומשפחתי מתפללים, להיות ש"צ באחת מתפילות השבת, וזאת למרות שאין ספק שהוא ראה את הדגל הצבעוני המתנוסס מחוץ לחלוני, שהרי הוא גר בבניין ממול. אך את ההתמודדות האמיתית והכנה עם ה"תופעה" הקהילות עוד לא עוברות, ולא נזקקות להתמודדות זו. השינוי תלוי בנו, הלהט"בים (לסביות, הומואים, טראנס וביסקסואלים) הדתיים.

     

    צדק הרב שרלו באמירתו שעלינו לצאת מהארון. האמירה שלו מחייבת אותנו, הלהט"בים הדתיים, לצאת מהארון. הקהילות בהן אנו חיים לא באמת צריכות להתמודד איתנו. עלינו להנכיח את הקהילות אל מול קיומינו. כל עוד אנחנו שומרים על זהותנו כיחידים, ולא כ"תופעה", הקהילות לא צריכות להתמודד באמת עם קיומינו. היחיד לא היה, ולא יהווה, איום על הסדר הקיים בקהילה, ועל כן הקהילות, רבניה וראשיה לא יצטרכו לעסוק בנושא שלנו בספירה הציבורית. בעשר השנים האחרונות, מאז הקרנתו לראשונה של הסרט 'לפניך ברעדה' ועד העונה הנוכחית של 'סרוגים', עבר הציבור האורתודוכסי-מודרני בארץ דרך ארוכה ומשמעותית של התפקחות ושינוי בשיח הציבורי בענייני דת ומיניות (שלא להזכיר את מה שמכונה ה'ההתנתקות' והשפעתה על תפיסת הציבור הדתי את עצמו). אנחנו נמצאים היום על פתחו של עידן חדש, עידן שבו נוכל, כציבור של להט"בים דתיים, לעלות על בימת בית-הכנסת, פשוטו כמשמעו, ולדון על מקומנו בקהילות.

     

    אקט ציבורי מעין זה ייצור מן הסתם הדים של התנגדות, ואולי אף של הומופוביות, אך בו בזמן יעורר דיון ציבורי אמיתי, אמיץ וכנה על מקומנו בחברה, דיון אשר יחרוג מגבולות האקדמיה, הכנסים הסגורים ואתרי האינטרנט המיועדים לקהילה הלהט"בית הדתית. יכול מאד להיות שהתגובות הראשונות יהיו תגובות של דחייה, ואף סילוק, מצד הקהילה, אך בסופו של תהליך תביא, לעניות דעתי, להתמודדות רצינית ובוגרת של הקהילה האורתודוכסית-מודרנית עם נושא רגיש וחשוב זה, נושא אשר רבים מאיתנו נושאים על כתפינו מידי יום ביומו.

     

    חיים של אמת

    ובאשר אליכם, נשות ואנשי הציבור

    האורתודוכסי-מודרני. אני לא מצפה מכם שתקבלו אותנו מייד, כאן ועכשיו. אני יודע כמה זמן לקח לי לקבל את מי שאני, ולא אוכל לצפות מכם לעבור את התהליך מהר יותר. אולם, אני קורא לכם לפתוח את הלב ואת האוזניים, לשמוע אותנו, להקשיב לנו באמת. אנחנו פה ופה נשאר. אל תכריחו אותנו לבחור בין חיים של שקר בארון לבין חיים של שקר מחוץ לקהילה, משום ששני הצדדים הללו, הנטייה המינית והשייכות הדתית, הם פנים מאישיותנו. אנחנו פה, יושבים לידכם בתפילה, אוכלים יחד איתכם את הקוגל והחמוצים בקידוש, לומדים איתכם תורה, מורים ותלמידים שלכם, אנחנו הבנות והבנים שלכם, חלק מהקהילה. תנו לנו הזדמנות, אל תפנו לנו עורף.

     

    ארצה לנצל במה זו על מנת להודות קודם כל להורי ולמשפחתי, אך גם לחבריי, אשר תמכו וממשיכים לתמוך ולחזק את ידיי. אהבתם ותמיכתם נובעת, כך נדמה לי, משום שהם מבינים שהיותי הומוסקסואל אינה רק פן באישיותי, אלא ששנים של הסתרת פן זה היוו, למעשה, מחסום של קשר ואהבה אמיתית ביני לבינם. חשיפתי בפני הקרובים אלי, ובראשם הורי ומשפחתי, הפילה את המחיצות הבלתי נראות שהיו בינינו, וכיום, יותר מאי פעם, אני יכול להיות מי שאני באמת, והחברה מכירה אותי ומעריכה אותי, על מי שאני, ללא מסיכות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לצאת מהארון הדתי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים