שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הירוק היום עתיק מאוד
    ט"ו בשבט הפך בשנים האחרונות ל"חג הירוק" של היהודים וטוב שכך. אבל לא מדובר ברעיונות חדשים, התלמוד והמדרשים כבר הציבו מערכת חוקים ענפה להגנה על הסביבה. האם מחבקי עצים הם גלגול מודרני של איסור בל תשחית?

    חלקים בציבור הדתי מתייחסים בספקנות צינית, שלא לומר מתנגדים, לניסיונות להעניק ציביון ומשמעות חדשה לתאריכים בלוח העברי. כך לגבי חידושו של ט"ו באב כחג האהבה, והפיכתו של ט"ו בשבט ליום איכות הסביבה. יש להתעלם מהציניקנים, לברך על מגמות אלה ולעודדן. הן מהוות תרומה משמעותית לחיזוק הקשר הרופף של הציבור הרחב עם הלוח העברי. יותר מכך – הימים הללו מוקדשים לתכנים שכדי שהציבור הרחב יאמץ אותם, באמת עליהם להפוך לחלק בלתי נפרד מהתרבות העברית. אין דרך טובה יותר מאשר לציין מדי שנה, בט"ו בשבט, את המצוות שבינינו לבין הסביבה האנושית בפרט והטבעית בכלל.

     

    העיסוק האינטנסיבי באיכות-הסביבה נחשב בצדק לתופעה פוסט-מודרנית, המנסה (ולעתים מתיימרת) לתקן את העולם הנהרס על-ידי

    תהליכים שהם תוצאות של התפתחות החיים המודרניים. משום כך רבים מופתעים לגלות שדתות עתיקות אוצרות במקורותיהן תורות אקולוגיות מובנות ומפותחות בתחום האידאולוגיה, התיאולוגיה, הפילוסופיה וגם הפרקטיקה של איכות-הסביבה, ושאין מדובר כאן בחידוש פוסט-מודרני.

     

    ההשקפות הדתיות מציעות גישה מאוזנת והרמונית. מקורה של השקפה יהודית עתיקה מצוי בכמה מקומות בתנ"ך כמו זה בספר בראשית ב' ט"ו: "ויקח ה' אלקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". החיבור בין שתי מילים אלה - "לעבדה" ו"לשמרה" מבטא את נוסחת-האיזון, את שביל הזהב המאפשר הרמוניה בין האדם ועולמו, ומתווה דרך לפתרון שהוא גם מוסרי וגם פרקטי.

     

    לעובדה ולשומרה

    פרשנים רבים גורסים שציווי זה איננו מצומצם לגן עדן בלבד. הקב"ה מסר את עולמו לשליטת האדם ולהנאתו, אך בתנאי שישמור עליו ויאמץ גישה אקולוגית לדרך חייו והתנהגותו. וכך למדנו באגדה יהודית הקדומה: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך". (מדרש קהלת רבה)

     

    מקור קצר זה מקפל בתוכו עקרונות המפותחים בהשקפות התיאולוגיות ביהדות ובדתות שונות: בניגוד לתפיסות אקולוגיות פוסט-מודרניות, האדם איננו שולי לבריאה. "כל מה שבראתי - בשבילך בראתי", אבל על האדם מוטלת האחריות למצוא את האיזון בין "לעבדה" - להתערב בטבע כדי להתקיים, ובין "לשמרה" - לאזן התערבות זו שלא תביא לחורבן וקלקול.

     

    ברמה הפרקטית, לגישה מתונה זו יש סיכוי להפוך למקובלת על רבדים רחבים ביותר של החברה האנושית, שאינם מקבלים את הרדיקליות של חלק מהתנועות הירוקות, אך מודאגים מהפגיעה באיכות-החיים והסביבה. הגישה היהודית, שמקורותיה מפותחים בהלכה התלמודית, כוללת מערכת חוקים וכללים פרטנית, המתייחסת לכל תחומי איכות-הסביבה וקובעת כללי התנהגות מעשיים.

     

    כאשר מנתחים את אלו, נראה שחלקם זהים לחקיקה של חוקי איכות-הסביבה ותכנון-סביבתי בכל פרלמנט חילוני-ריבוני כיום. עם זאת, יש לציין שהחקיקה העכשווית היא למעשה חקיקה מתגוננת ומגיבה להפרת האיזון בטבע ולהרס הסביבה, בעת שכללי ההלכה בתחום זה נקבעו מלכתחילה כדי שלא נגיע למצב העגום שבו אנו מצויים כיום.

     

    חי-צומח

    אחד מכללי המניעה הנרחבים והגורפים ביותר והקובעים את היחס לסביבה הוא איסור בל-תשחית. מקורו בדברים כ', י"ט : "כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור".

     

    אפילו בסיטואציה הקיצונית והבלתי-מתחשבת בדבר מעצם מהותה - מלחמה - דורשת התורה מהאדם להתחשב בסביבה ולהימנע מהשחתה. ההלכה אוסרת כמובן על השחתת עצים גם במצב של שלום ושלווה. המערכת הנורמטיבית, בעיקר זו ההלכתית, הרחיבה איסור זה באופן גורף ואסרה על השחתת הצומח בכלל, השחתת בעלי חיים, השחתת רכוש ושמירה על רשות הרבים.

     

    חכמי ההלכה לא ראו ברשות הרבים שטח הפקר שכל אחד יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו כפי שמלמד אותנו הסיפור התלמודי הבא: מעשה באדם שהיה מסקל (אבנים ומשליכן) מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד. אמר לו החסיד: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?! לגלג עליו אותו אדם. לאחר זמן נצרך האיש למכור את שדהו, והיה מהלך באותה רשות הרבים ונכשל באותם אבנים. אמר: יפה, אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך. (בבא קמא נ, ע"ב). כלומר: רשות היחיד לעתים שלנו ולעתים עוברת לאחרים, אך דווקא רשות הרבים נשארת תמיד שלנו! ההלכה לא הסתפקה בסיפורים יפים והגדירה כללים ופרטים לגבי איסורי השחתה ברשות הרבים.

     

    אוויר-מים-יבשה

    תחום חשוב נוסף בחוקים האקולוגיים של ההלכה נוגע לשמירת המים ואיכותם. בהתייחס לנחיצותם של המים ולחשיבותם, קבעה ההלכה כללים ברורים לזכויות ולחובות שיש לחברה ולפרטים בהקשר למים. כללים אלה נוגעים ליצירת מקורות מים ופיתוחם, זכויות השימוש בהם, אחזקתם התקינה של מאגרי ומתקני מים, מניעת זיהום המים ומודעות לסכנה של מים מזוהמים. תחומים נוספים נוגעים למפגעי רעש באזור מגורים, תכנון סביבה עירונית, נזקי תעשייה בסביבה עירונית או כפרית, בעיות פינוי פסולת תכנון החקלאות, הנוי והיחס לצומח הטבעי.

     

    אחד התחומים שבהם אנו מוצאים ספרות הלכתית שהתפתחה במשך מאות שנים הוא התחום של זיהום האוויר ונזקי עשן. מסקירת הספרות בנושאים מגוונים הקשורים במפגעי עשן וריח רע אנו מגלים כי

    למעשה אין חדש תחת השמש. אותן בעיות המעסיקות את האדם בעידן הפוסט-מודרני כבר נדונו ע"י חכמים לפני כ1,500 שנה. ניתן לומר כי בדרך כלל בנושא המפגעים האקולוגיים תואמת הגישה המשפטית האזרחית והחקיקה המקובלת היום את חוקי ההלכה העתיקים:

    בריאות הפרט ורווחתו קודמים לשיקולים אחרים; יש להתחשב באיכות החיים של הפרט ולסלק ולמנוע לא רק מפגעים הפוגעים בבריאותו אלא גם את אלה המטרידים ומציקים לו.

     

    ההלכה מתייחסת גם למתח בין הנזק הנגרם לפרט ולעתים לקבוצה כתוצאה מריח רע או עשן ובין הבעייתיות שבחיסול מקור פרנסה אם נרצה להגביל את מקור הזיהום. לא בכל מקרה תכריע ההלכה לחסל את מקור הזיהום ולעתים קרובות תהיה התחשבות בפרנסתם של בני-העיר או הסביבה גם במחיר של נזק סביבתי. זוהי שאלת האיזון שבה פתחתי: האם ניתן לקיים בו זמנית "לעבדה" - לפעול בטבע, ליצור ויחד עם זאת "לשמרה" - להימנע מנזקים ומפגעים אקולוגיים?

     

    • הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא עמית מחקר בכיר במכון ון-ליר בירושלים, ורב היישוב הר אדר. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הירוק היום עתיק מאוד"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הרב נפתלי רוטנברג
    עת לנטוע אילנות
    צילום: פלג חבצלת
    מומלצים