חיות בין הצבעים
וולטר פרגוסון, אחד האמנים הבולטים בעולם בתחום ציור ואיור בעלי חיים, מעניק הצצה לארכיון היצירות המופלא שלו בביתו בבית-ינאי. בין אם הוא מצייר גורילת הרים גדולה או ציפור שיר קטנה, כל חיה זוכה לטיפול יסודי. "אני תמיד רוצה לתפוס את האופי שלה ואת ניצוץ החיים", הוא אומר. "לצערי, מרבית מהחיות שציירתי בעשורים האחרונים, נעלמות מהעולם"
התאהב בישראל, באנשים ובציפורים
הרומן שלו עם עולם החיות החל בילדותו, בברוקלין, ארצות-הברית. "התחלתי לצייר בגיל 12. פגשתי חבר בתנועת הצופים, שרצה להשיג אות הצטיינות בלימודי ציפורים. הוא שאל אותי אם אני מעוניין להצטרף אליו", הוא מספר לאחר שהתיישב בנחת על כסא עץ בסלון. "הלכנו לפארק סמוך בברוקלין והוא פקח את עיניי, כי ראינו ציפורים שחשבתי שקיימות רק בגני חיות".
במקום לשחק כדורסל או לשוטט בחוסר מעש ברחובות העיר, הוא העדיף לרדוף ולגלות עם חבריו את עולם הצפרות. לאחר לימודים ממושכים, הוא החל קריירה מבטיחה בארה"ב במוזיאון הטבע, ואף אייר לאחד המגזינים היוקרתיים בעולם "Life". פרגוסון שולף מהארון בסטודיו, חוברת אדומה ועבה. בפינה התחתונה בולט התאריך מרץ, 1955. הוא מניח אותה על שולחן האוכל ומדפדף בה בזהירות.
"זו היתה הפעם הראשונה שציירתי בתשלום סדרה מיוחדת של חיות המצויות בסכנת הכחדה, חלקן כבר נעלמו מהעולם, אחרות כבר בדרך כמו קרנפי הג'אווה הנדירים באינדונזיה", הוא אומר ומצביע על היונק הגדול המתפלש בביצה העכורה. "לא ידעתי כמה כסף לבקש מהעורך. קיבלתי אז סכום דמיוני של 400 דולר לציור ומבחינתי, זו היתה הפיסגה ומאז עבדתי קשה כדי לפלס את דרכי מטה", הוא מחייך, אך מוסיף בטון רציני כי "מה שמדאיג אותי הוא שהקרנפים הללו, יום אחד ייעלמו מהעולם והציור הזה יהיה בעצם של חיה שנכחדה".
בסוף שנות ה-50 הוא ביקר לראשונה בישראל והתרשם לטובה. "אחרי שהגעתי לישראל במשך שישה חודשים כתייר, טיילתי בארץ, פגשתי את האנשים ולמדתי את ההיסטוריה, זה הפך אותי לציוני אמיתי", הוא אומר. "קודם לכן, לא ידעתי דבר על ישראל והייתי יהודי אמריקני מדומה, אבל כשהגעתי לכאן, המדינה היתה צעירה, בקושי היו כבישים סלולים, מעט מאוד מכוניות והכי חשוב - הרבה ציפורים וחיות בר. גן עדן".
כל חיה זוכה אצלו לטיפול יסודי
בתחילת שנות ה-60 הוא הגיע עם משפחתו לישראל, קנה חווה קטנה בבית-ינאי וקיווה כי יוכל להתפרנס מכשרונו. למרות המיתון ששרר באותה תקופה במדינה, הוא התקבל כמאייר המדעי במחלקה הזואולוגית באוניברסיטת תל-אביב והתמיד בו במשך 29 שנה, ובמקביל פירסם יצירות בעיתונות העולמית, תערוכות וספרים רבים.
החיבה העזה שלו לעולם החי לא הסתכמה רק בציור בעלי חיים, אלא גם הביאה אותו גם לאסוף בעלי חיים פצועים לביתו. "הבית היה מלא בחיות. אנשים היו מביאים אלינו חיות פצועות. אני זוכר שהיתה לנו תנשמת שישבה על מוט של וילון בחדר האמבטיה. בתוכה, היו מספר אנפיות בקר צעירות, היו לי קיפודים, קוצנים זהובים ושועל חולות עם שלוש רגליים שהצלתי בטבע", הוא נזכר.
"אם מצאתי משהו מת בדרך, אספתי אותו. לקחתי אותו אלי הביתה והזרקתי לו פורמלדהיד כדי לשמר אותו, מספיק כדי שאוכל לצייר אותו. הבעיה שעם השנים, המדינה התפתחה ולאט לאט, כבר כמעט לא רואים חיות בר כמו פעם. לצערי, מרבית מהחיות שציירתי בעשורים האחרונים, נעלמות מהעולם".
בין אם הוא מצייר בצבעי שמן, מים או רישום בעיפרון, כל חיה זוכה אצלו לטיפול יסודי. דורבן הודי גדול עם שלל קוצים מחודדים, סבכי קפריסאי עם חזה מנוקד או צמד ברדלסים גדולים שרצים במהירות מסחררת וחורכים את האדמה באפריקה, כולם גורמים לעיניים שלי לצאת מחוריהן מרוב התרגשות ולהופעתו של חיוך גדול ומרוצה. "אני מרגיש כמו ילד בחנות ממתקים", אני מתוודה בפניו, כשהוא פורש בפניי קמצוץ מבין היצירות והסקיצות. פרגוסון משיב בחיוך נבוך אך מלא תודה.
נמר סינַי (באדיבות וולטר פרגוסון)
ניצוץ החיים
"הדבר החשוב מבחינתי, הוא לתפוס את האופי של החיה. אני רוצה לתפוס את מה שאני מכנה 'ניצוץ החיים' ובקלות אפשר לפספס אותו במהלך היצירה", הוא מסביר ומוציא לחופשי מתוך מספר קופסאות גדולות עשרות ציפורים וחיות טרף. בולבול צהוב-שת מקפץ לו על ענף עץ פרי ובוהה בנו מבעד לדף. "אנשים שלא יכולים לראות את ההבדל, לא יכולים להעריך את ההבדל. אך אנשים שמכירים את הציפור, רואים את הציור. הם יכולים לראות. כן, זה זה. זהו ניצוץ החיים", הוא מתאר בהתרגשות את עולמו הציורי.
בסטודיו הקטן והדחוס, נכנס אור בהיר ומלוח מהים. פרגוסון מזיז מספר ציורים לא גמורים הצידה ומאפשר לנו לעבור. הוא מתיישב על הכסא, שולף עיפרון מאחת הקופסאות ומתחיל לצייר את קווי המתאר של ציפור אלמונית. "היד שלי כבר לא יציבה כמו פעם", הוא לוחש. "השנים עושות את שלהן. עכשיו אני פשוט צריך יותר סבלנות וזמן כדי לסיים ציורים".
מבחינתו של פרגוסון, אמנות היא דבר שנלמד. "כשהייתי צעיר, לא ידעתי את ההבדל בין ציור להעתקה, רק אחרי שלמדתי את הנושא באופן מקצועי, גיליתי שאמנות היא לא כישרון ואולי זה יפתיע אנשים רבים. אמנות היא פעילות תרבותית ותרבות היא דבר שנרכש. מה עומד בדרכו של הכישרון?", הוא שואל ועונה בו ברגע. "עיוורון צבעים וקואורדינציה".
עשרות שנות יצירה מאוחסנות אצלו בבית ולמרות שבשנים האחרונות הוא ממעט לצאת ולצייר בטבע, התשוקה לציור עדיין בוערת. "זה הפסד לציבור בישראל אם לא תציג את האמנות שלך בתערוכה או אפילו באתר ברשת", אני מנסה לדרבן אותו. "גם כל החיות שציירת תשמחנה לפגוש אנשים חדשים, לא?". הוא שותק. "רעיון טוב. אני רק צריך למצוא לזה זמן".
לאחר מספר דקות, פרגוסון מסיים לצייר סקיצה של בולבול בשחור לבן ומעטר לצידו את החתימה שלו באנגלית. "אני מצייר כל עוד אני יכול", הוא מסכם. "כשחושבים על זה, זה מופלא שהצלחתי להתפרנס בישראל כאמן בעלי חיים".
"כל יום, כל יום אני תמיד חושב במונחים שהציור הבא שלי תמיד יהיה טוב יותר, אני לפעמים חוזר לציורים ישנים שלי ומשפר אותם, כי אני רואה דברים שלא ראיתי אז. אם מישהו קנה ציור שלי, שייקח את הסיכון שאני ארצה אותו בחזרה כדי לשפר אותו", הוא מזהיר.
אחרי מספר שעות בביתו, הרגליים והלב מתקשים להיפרד מהאיש ומיצירותיו. פרגוסון מלווה אותנו אל דלת היציאה ומעניק לי למזכרת את האיור בעל הכנף. כשהדלת נסגרת, אני יכול להישבע ששמעתי לרגע את כל החיות מאחוריו מריעות לו, כל אחת בדרכה שלה.
לפנייה לכתב/ת 
