רציתי אהבה, לא רציתי להיות "הורסת משפחות"

הכל התחיל בהיותי נערה שלא כל כך יודעת מה היא באמת צריכה ולא חושבת על העתיד. הוא היה אז בן 35, ובינינו הפרידו 17 שנים, אבל לנו זה לא הפריע. גם עצם העובדה שהיה נשוי עם ילדים לא הפריעה לרומן בינינו להתפתח ולהגיע למקומות רחוקים. אהבתנו היתה עצומה, אהבנו וחשקנו זה בזה ללא גבולות, בכנות ובגילוי לב אמיתי. הכל היה כל כך מושלם, חוץ מהעובדה שהוא היה נשוי.

כך חלפו להן חמש שנים של אהבה פורחת ורצון להיות בכל רגע נתון עם האהבה הגדולה שלי. לא רציתי להיות "הורסת משפחות".

ואז הגעתי למסקנה שהיתה לנו תקופה יפה, אבל צריך להמשיך הלאה, הוא התחתן, הביא לעולם ילדים ובנה יחד עם אשתו את בית חלומותיהם, ואילו אני הפכתי מנערה לאשה צעירה שעכשיו מבינה קצת יותר ושואפת לחיים כמו של כולם: להתחתן, להביא לעולם ילדים וכו'.

לא יכולתי לשאת במחשבותיי שעכשיו הוא איתה ולא איתי. אני רוצה אותו לעצמי בלבד או.... שלא יהיה שלי!

החלטתי להיפרד. הסברתי לו שאין יותר טעם ליחסים בינינו. אמרתי שאני לא מצטערת על מה שהיה בינינו, אבל אנחנו לא יכולים להישאר יחד. הוא היה עצוב, אבל קיבל בהבנה את החלטתי.

כל שיר ששמעתי הזכיר לי אותו

וכך חלפו כמה שבועות בהם לא דיברנו ולא נפגשנו. כל שיר ששמעתי הזכיר לי אותו, מצאתי את עצמי חושבת עליו ותוהה אם הוא גם חושב עלי, אבל לא נשברתי. החלטתי שעל מנת לשכוח אהבה צריך אהבה חדשה - ויצאתי למסע דייטים.

לאחר מספר רב של נסיונות להכיר אנשים חדשים, התייאשתי. ופתאום הוא בא. כאילו נמצא במחשבותיי וידע שעכשיו יותר מתמיד אני זקוקה לו.

הוא עזב את הבית ועברנו לגור יחד. לאחר תקופה קצרה יחסית הוא כבר היה גרוש.

חלומי התגשם. סוף סוף יכולנו להיות ביחד כל הזמן, בשבתות, בחגים, וסתם באמצע השבוע, לראות סרט אחרי העבודה מחובקים. בהמשך נוסף גם החלק הכי

חשוב, והיתה לנו חתונה מאוד יפה ומפוארת. קיבלתי חיים נורמלים כמו שרציתי. עכשיו נשארו רק הילדים. הייתי מאושרת.

מישהי התקשרה וסיפרה לי שהיא בקשר עם בעלי

עד שיום אחד זה קרה: הכל חזר אליי כמו בומרנג. מישהי התקשרה אלי וסיפרה לי שהיא בקשר עם בעלי. עולמי חרב עלי, לא יכולתי לקבל את הבשורה הקשה. התמוטטתי.

לא שיתפתי איש. דיברתי איתו, הוא כמובן הכחיש. ואני אולי רציתי להאמין לו, או שהיה לי נוח להתעלם מהעובדה שהוא בגד גם בי. כנראה מי שבוגד פעם אחת ימשיך לבגוד כל הזמן.

המון מחשבות רצות לי בראש ומבלבלות אותי. עצם העובדה שלא נכנסתי להריון עד עכשיו היא אולי סימן שאנחנו לא צריכים להיות ביחד.

ואולי אם הוא לא היה מתעקש באותה פרידה לחזור, יכולתי לבנות חיים אחרים מאושרים יותר, בלי בגידות? או שאין גבר שלא בוגד, יש גבר שלא נתפס?

ולמה קשה לי כך כך לעזוב אותו?

אולי אני מפחדת מהתגובות של הסובבים אותי, שהתנגדו לקשר שלנו תמיד, או כי אני פשוט מפחדת להתחיל הכל מהתחלה ואולי אפילו להיפגע שוב.

• מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על בגידה