יש לי בעיה עם מורים - אני תמיד מתאהבת בהם. זה התחיל עם יקי בהפועל חולון. הייתי אולי בת עשר כשהתאמצתי להדק את הקוקייה לשיער הבלונדי כדי שהעיניים שלי יהיו סיניות והתרגשתי כשהוא קרא לי להדגים שפגאט. מכל הבנות הוא בחר בי ועשיתי אותו הכי ישר והכי רחב. לימים, כשעברנו לפליק פלאק על גבי החמור נתקע לי מקל בגלגלי האומץ.
רצתי לכיוון החמור, דפקתי ניתור בגובה חצי צעד, אחיזת זרועות יציבה בחמוריקו, והופ, טריז. נאדה. "יקי, קח אותי הצידה ולמד אותי על מה להתגבר. הרי שפגאט לימדת אותי כל כך טוב, עמידות ידיים, ראש, סלטות. מה יש לי עם החמור הזה? הסתודדות אחת איתך תפתור הכל יקי, אל תתעלם ממני".
אבל הוא התעלם. עליתי פחות ופחות לתחרויות, התאמנתי מידי פעם עם המורה קארין, אבל הוא ויתר עליי ואני על הקריירה.
לא נורא, המורה שרון בבית הספר אהב אותי. הייתי המצטיינת, זאת עם השפגאט והסלטות מהנבחרת של העיר. לכל שיעורי ההתעמלות הקפדתי ללקט את מכנסי האדידס הכי כחולים והכי מבליטי פסים והתאמתי להם גרבי נייקי לבנים.
פעם אחת בתחרות קפיצה לגובה לא הצלחתי לעשות "פוסברי" (קפיצה לגובה תוך כדי הקשתת הגב). קיבלתי ניסיון אחד יותר מכולם, ועדיין לא הצלחתי. אז החלטתי, חסל סדר תחרויות לגובה. נשארתי בכדורסל.
המורה שרון בחר בדורית בן טולילה לרכז את הקבוצה ואני נתקעתי בחצי פינה. הוא הסביר את תרגיל מספר 2 ואת תרגיל מספר 5, ואני שגיתי בחלומות. איך אני נראית, כמה שומן יש לי בצדדים של הברכיים כשאני יושבת מזרחית, איך בכל זאת להטביע לסל ומה דורית בשבילו. מזל שהציצים שלה גדולים מדי ושלי בול כאלה, איזה שיער מקורזל יש לה, זה נראה מלוכלך, עדיף חלק כמו שלי. ככה פספסתי את כל ההסברים לתרגילים ונשארתי תקועה בחצי הפינה שלי.
גם במדריכים שלי אני תמיד מתאהבת. בפסיכומטרי זה היה ירמי ההומו. עיניים כחולות, שיער של בבון והתזות רוק לשורה הראשונה (אלא איפה תשב החננה?). ישבתי ליד איזו פריקית נוער-העובד ולשמאלנו שתי האנמיות של הקורס.
פעם אחת קבעתי עם הפריקית שנגיע בשמלה. שתינו הגענו עם שמלות ירוקות, ואז גילינו שהאנמיות תיאמו את אותו טריק בדיוק. הן ישבו שם לשמאלנו עם טייץ שחור צמוד וחולצת בד חוצת מותן.
ביום האחרון של הקורס הוא הקפיץ את אחת מהן במכונית הפונטו הלבנה שלו. קינאתי, לא שכחתי ולא ויתרתי. לימים התקשרתי אליו כדי לספר לו את הציון שקיבלתי. הוספתי רק 170 נקודות לציון המקורי ושאלתי אותו אם הוא שותה קפה לפעמים. הוא צחקק לו, "וואו מיכאלה מתחילה איתי", ואני מיהרתי: "מה פתאום מתחילה, רק רציתי לומר תודה" והוא: "אני כבר אתקשר אלייך, תשאירי לי את המספר".
שנתיים עברו, ופגשתי אותו בחוף ההומואים עם חוטיני כחול שחשף מקצוענות של אמריקן לייזר. כשהיד שלו עלתה טיפה למעלה כדי להכות בכדור עם המטקה, ניכר הדלדול.
עבר קצת זמן ולא מצאתי את עצמי, אז הלכתי עם חברתי הטובה אביגיל לחפש את עצמנו בסדרת סדנאות מודעות, רובן עם שמות עמוקים באנגלית. באחת מהן היה מנחה חתיך אש. אמריקני רחב בג'ינס וחולצה נקיים נורא וחיוך של שיניים מחזירות אור. בטח שהסתנוורתי.
הריסים שלי הזדקפו מהתרגשות. בכיתי ברגעים הנעימים, הייתי חזקה כשצריך, שאלתי הרבה שאלות והתחבקנו ממושכות כי זה מה שבן אדם צריך, חום ואהבה. כשהסתיימה הסדנה הוא טס לו חזרה לניו יורק ואני כתבתי לו מגילות באימייל, חלמתי עליו ושיתפתי אותו בכל.
| מבט אחר |
|
| סטודנט דתי: האם נידונתי לתואר נטול בנות? / י. לדטוב |
|
ביום הראשון לסמסטר לא התעוררתי בזמן, האוטובוס איחר, ובכלל, מרפי עבד שעות נוספות. איחרתי, באולם ההרצאות היו 110 גברים, רובם דתיים ברמה כזו או אחרת, ובערך עשר נשים, רובן נראות תפוסות ברמה כזו או אחרת. הבחורה מהפקולטה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
כעבור שנה הוא החזיר לי מייל שהוא התארס לוירג'יניה מלוס אנג'לס ובקרוב החתונה. מיד דיווחתי לחברתי הטובה, ""טוב, אז..." הגיבה אביגיל בהמהומים, "אולי עכשיו הגיע הזמן לשתף אותך בזה שאני מאוהבת בו קשות ושעשינו את זה בינואר האחרון כשהוא היה בביקור בארץ".
גם המרצים שלי לא נותרים זנוחים. באוניברסיטה כיכב ד"ר למדעי הפסיכים – ענק עם אופנוע הרסני, קירח כמו שצריך, בעל כפות ידיים גדולות ובהמשך על פרק ידו שעון רולקס כסוף. ריר גלש עם טיפות הדיאט קולה בעודי מסכמת על תסביך אדיפוס.
כשניסיתי לפענח מה הפיקסציה שלי, אנאלית או אוראלית, הוא והחברה הכי טובה שלי נפגשו ונפגשו ונפגשו, עד שהיא הכירה את חבר שלו. בפעם הבאה שפגשתי את המרצה הוא היה בחתונה שלהם. הוא נראה קצת מבוגר פתאום, לכן בחרתי לצאת דווקא עם חבר אחר של הזוג המאושר הפעם.
הדפוס הזה שלי המשיך לחזור על עצמו. משהו בידע שלהם עושה לי את זה, אלא אם כן הם שרלטנים, אותם אני מזהה בקלי-קלות (זה פשוט, הם בדרך כלל לא מאוד חתיכים). קורס פה, קורס שם, תואר שני, עוד ועוד סדנאות, עד שהשבוע משהו השתנה והחלטתי שלא עוד.
הייתי בעיר הקודש במערות הכותל ולגבי המדריך של הקבוצה שלי – אפשר היה בעיקר להיאנח. חייכן עם גומות חן, עצמות לחיים גבוהות, ניחוח מלוח של ים ואבק, חולצה עם קמטים סקסיים, זקן (לא נורא תמיד אפשר לגלח), נמשים, מכנסי ג'ינס משנת אנטיוכוס, על קדקודו כיפה כחולה עם איקסים לבנים. ולא, הוא לא ענד טבעת נישואים על האצבע. יש!
עמדתי ראשונה בטור, התרגשתי מהנגיעה באבנים המיוחדות האלה, השתקתי את הציניות שלי כשהוא סיפר על קדושת המקום רק לנו, העם הנבחר ולא לאחרים, שאלתי מיליון שאלות, אריק שרון, מוסלמים, ועל הכל הוא ידע לענות. הכל.
כשהסתיים הסיור, עשיתי עם עצמי שיחה ושקלתי להגדיל את המינון של הכדור הקטן הלבן. מילא שיש כאן התנהגות חוזרת שאני לא מצליחה להתבגר ולהתגבר עליה כבר שנים ולא עוצרת לחשוב לרגע למה אני לא מסוגלת להסתפק ב"סתם" גבר שלא מתיימר ללמד אותי דברים, אבל לחזור בתשובה?
אלוהים. עד כאן.
האימייל של מיכאלה
