"אני מאוד אוהבת בחור במסגרת פרק ב' שלי", כותבת אליי מאיה (שם בדוי), "הוא אוהב עוד נשים וקשור אליהן. הוא גם אוהב אותי. כך אני מרגישה. אבל אם הוא אוהב אותי וקשור אליי מאוד, איך הוא גם אוהב אותן ולא מוותר עליהן. אני לא מספקת אותו? מה מניע אותו להמשיך בקשר איתן? שוחחנו על כך והוא אמר לי – תפרגני. 'לא עזבתי מסגרת נישואים ארוכה על מנת לחזור עליה איתך. אני נהנה מכל העולמות'. למותר לציין שנשותיו האחרות, שתיים עליהן אני יודעת, הן נשים איכותיות ונחמדות... אני, שאוהבת אותו כבר כמה שנים, אוהבת רק אותו, רוצה רק אותו. אולי הרצון לכבוש מניע אותי. אני לא מבינה גם את עצמי. אני חיה עם המציאות הזו, והיא כואבת לי. הוא יודע על כך".
השאלה המרכזית מבחינתי, בסיפור הזה, היא אם ניתן לאהוב יותר מאדם אחד בעת ובעונה אחת.
ההתנהגות של החבר של מאיה אינה מעוררת דילמה. ברור לגמרי שהוא אגואיסט ונצלן. הוא כאילו הוגן, משום שהוא אומר את האמת למאיה, אבל אם הוא אוהב אותה, למה הוא ממשיך להכאיב לה? אמירת האמת לא עושה אותו פחות אגואיסט ופחות נצלן.
גם השקר לא היה עוזר לו להיות מוסרי יותר. ערוץ 10 הקרין במוצאי שבת האחרון סרט על גבר שחי במקביל עם כמה נשים. ריבוי האהבות הפעם מבוסס על שקרים. הגבר, בן 56 ועם אינטליגנציה רגשית של ילד בן תשע, מתחתן ויולד ילד בסתר, לא מפסיק לשקר לכל אחת מנשותיו, מפר הבטחות סיטוני, הולך ומסתבך עם עצמו ועם הנשים שלו, נתקף אפילו בהתקף חרדה שנראה כמו התקף לב, ועדיין ממשיך לחפש נשים נוספות.
ריבוי אהבות, בשני המקרים, פוגע ומכאיב, ולכן אין כאן דילמה. השאלה שכן מעניינת אותי היא האם אדם מסוגל רגשית לאהוב (אהבה רומנטית) יותר מאדם אחד באותו זמן? האם החבר של מאיה באמת אוהב אותה ואת האחרות, והאם גיבור הסרט בערוץ 10 מסוגל לאהוב את שלוש נשותיו? ואני לא מתכוון לדבר על גואל רצון.
| עוד מבט: |
|
| לאהוב יותר מאדם אחד בו-זמנית / אבינועם בן זאב |
|
מחקרים שניסו לאתר את מאפייניה של הבגידה העלו ממצאים מפתיעים לכאורה - נמצאו בוגדים גם בקרב מי שאוהבים את בני או בנות הזוג שלהם ושמחים בהם. הממצאים האלה אינם צריכים להפתיע, אם מבינים שאין אהבה אחת בעולם, ושלא תמיד אהבת אמת היא אהבה בוערת. יש גם אהבה שבשגרה, שאינה דוחה על הסף אהבה מקבילה המתקיימת לצידה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אהבה היא הרגש הכי קרוב לתחושה של "כל החיים". היא בעצם הרגש היחיד שמתייחס אל מכלול האדם ולא רק אל תכונה ספציפית שלו. גם השנאה כזו, אבל נחליט שלא לדבר עליה הפעם (יש בין השנאה לבין אהבה מספר הבדלים שהדקדוק בהם עלול לסבך את הרשימה הזו שלא לצורך).
הדוגמה הקלאסית והדי נדושה לאופי המכליל של האהבה היא התחושה שאהבה יכולה לשנות את העולם. כשאוהבים, כל העולם נראה אחרת. רגעי השיא מצליחים לצייר אותו כחיוך אחד גדול, ורגעי השפל כקן ענק של צרעות. אין רגש אחר שמצליח לשנות את כל העולם מהקצה אל הקצה בתוך רגע.
דוגמה נדושה אחרת היא תחושת הנצח. אין רגש אחר שמייצר תחושה כל כך חזקה של מעתה ועד עולם.
אהבה היא הרגש היחיד שמשמש מטאפורה לקשר בין האדם לאלוהיו. עבודת אלילים, מעניין לציין, דומה יותר לסך כל הרגשות שלנו. כמו שיש לנו רגשות שליליים ורגשות חיוביים וכמו שיש לנו רגשות שמתמקדים בעניינים קטנים, לפעמים שוליים, כך יש לנו אלילים מכל הסוגים. אהבה, לעומת זאת, היא מטאפורה של אמונה באל אחד.
אהבה, במובן הזה, מתחברת עם מושגים כמו טוטאליות, מסירות, וכמובן - בלעדיות. אין בה מקום ליותר מאשר אדם אחד. כשחושבים כל היום על אשה, או גבר, שאוהבים, אין מקום במחשבות לאדם נוסף. מחשבות על אדם אחד מוחקות מחשבות על אדם אחר. תחושת הנצח ותחושת הכוליות אינן משאירות זמן ומקום להתאהבות באדם נוסף.
מדוע, בכל זאת יש לפעמים הרגשה של התאהבויות מקבילות? ספרות המחקר מלמדת שגם אנשים שטוענים שהם אוהבים את בת או בן הזוג הקבועים שלהם, מסוגלים לבגוד בהם. אין לבגידה, על פי המחקרים, אוכלוסיה ספציפית.
יש לכך מספר הסברים, שכולם נעוצים בעובדה מאוד לא מחמיאה. רגש האהבה גדול מדי על האדם. אהבה היא יותר אידיאל שאנחנו שואפים אליו, ופחות רגש שאנחנו מצליחים לממש בפועל לאורך זמן. מאפייניה הכה עוצמתיים הם למעלה מכוחותינו. אנחנו חשים בהם, שואפים אליהם ואפילו מצליחים לממש אותם לרגע, עד מספר של שנים בודדות - ואז תש כוחנו. הדרישות של האהבה גבוהות מדי. התפישה שלה נשארת אותה תפישה, התחושות הן אותן תחושות, אבל לא תמיד אנחנו אוהבים באותה עוצמה ולא תמיד באותה דרגה של כוליות.
| זווית אישית: |
|
| פוליאמורי - כל המרבה הרי זה מסובך / מאיר הורביץ |
|
פירוש המונח פוליאמורי הוא "לאהוב יותר מאדם אחד". אהבה זאת יכולה להיות מינית, רגשית, רוחנית, או כל שילוב שלהם, בהתאם לרצון ולהסכם בין יחידים. יש כל מיני קומבינציות ודרגות של יחסים, ובהתאם לטבע האנושי, גם מקומה של הקנאה לא נפקד. ואם קשה לחיות בשניים לאורך זמן, קל וחומר בריבוי פרטנרים. מילת המפתח, כמו בזוגיות, היא הידברות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אנחנו מרגישים בפועל דרגות שונות ומשתנות של אהבה. כל האהבות בפועל שלנו דומות למודל העוצמתי של האהבה, אבל רובן, אם לא כולן, שונות ממנו. חושבים הרבה על מי שאוהבים, הוא אכן שולט על מתג ההפעלה של כל העולם, אבל לא בהכרח חושבים עליו כל היום ולא בהכרח בעוצמה שאינה מאפשרת לעשות דברים אחרים, או לחשוב על אנשים אחרים.
ואז נראה שאפשר לאהוב יותר מאדם אחד במקביל. אהבות במקביל, ככל שהן מתאפשרות, הן אהבות בעוצמה נמוכה.
אני עדיין בדילמה. יש מושגים שהם ברמה של "כן או לא". כמו שאי אפשר לרצוח קצת, כך אי אפשר להיות קצת טוטאלי וקצת בלעדי. או שאתה טוטאלי, או שלא; או שאתה בלעדי, או שלא. אם נפרק את האהבה לגורמיה, נראה שכמעט כל המאפיינים שלה הם ברמה של מושגים כאלה.
אפשר לשמוח הרבה ואפשר לשמוח קצת, אפשר לכעוס הרבה ואפשר לכעוס קצת, אבל קשה להבין מה זה לאהוב קצת. נראה שהמושג של "קצת אהבה", הוא בעצם ביטוי של חוסר נוחות שלנו כלפי האהבה שאנחנו לא מצליחים ליישם לאורך זמן.
יש כאן ערבוביה של רגשות. הכוונה ב"קצת אהבה" היא בפועל לרגשות חיוביים אחרים שאינם אהבה, כמו חיבה, אכפתיות, ידידות והנאה. ריבוי אהבות הוא בעצם ריבוי של מספר רגשות, שאף אחד מהם לא אהבה.
