נסיבות חיי הביאו אותי לבקר בימים אלה בבוסטון, שבמדינת מסצ'וסטס בארצות הברית, בעיצומו של חורף קר. את הדרך לכאן עשיתי כמלווה של בת-זוגי, שמשתתפת בכנס ב-MIT בעיר, יחד עם בתנו הקטנה, בת 11 חודשים. טסנו הנה במטוס של אל-על והחוויה היתה טובה יחסית: בתנו ישנה בהמראות ובנחיתות, ובדרך כלל היתה רגועה ושמחה במשך 12 שעות הטיסה. יותר מכך: הצפיפות היתה נסבלת, הודות לסוכנת הנסיעות החכמה שלנו, שהיתה יצירתית במיוחד: היא הזמינה לנו מושב אחד ליד החלון ואחד במעבר. היא קיוותה שלא יושיבו איש בכיסא שבינינו. ולמזלנו אכן כך היה. הטיסה היתה מלאה מדופן לדופן, ורק המושב שביני לבין חברתי היה פנוי. קשה לתאר כמה עזרה סיפק לנו הכיסא הנוסף. אמנם הידיות שבין המושבים (אלה שמחברים בהן את האוזניות) היו קבועות, ולא היה אפשר להרים אותן – כלומר, לא היה אפשר להשכיב את בתנו על הכיסא הפנוי והיה כמעט בלתי אפשרי למצוא תנוחה נוחה להנקה – ובכל זאת, האפשרות לשלוח רגל אחת לשם, להתרווח מעט; להיעזר בכיסא הנוסף לטובת החתלה, משחק, אוכל ושאר צרכים מתעוררים של תינוקת בחלל הסגור של המטוס – היתה פינוק, שלא לומר הצלה.
| דברים שהייתי רוצה להסביר לבתי |
|
| על מה עוד ארנה קזין כותבת השבוע |
|
השבוע בטור האישי של ארנה קזין במגזין "לאשה": למה אנחנו צריכים להפסיק להשתמש בביטויים כמו "כל העולם ואשתו". וכאן באתר ממשיכים בעדכונים שוטפים שקשורים לנשים וגברים בארץ ובעולם, בבלוג "פוסט פמיניסטי".
|
| פוסט פמיניסטי |
|
|
|
בשורת המושבים שלפנינו ישבו אב ושני ילדיו, בן ובת. המשפחה הזאת ריתקה אותי. לא בכל יום רואים ילדים קטנים לבד עם אביהם. הילדים היו גדולים יחסית לבתנו – בת כשנתיים וחצי, ובן כחמש – לכל אחד היה מושב משלו. הילדה היתה ערה במשך הטיסה כולה. מוצץ בפיה, בכי חלוש בגרונה, היא הסתובבה במעבר, עמדה על הכיסא, נשענה לאחור, ירדה, נשכבה על רצפת המעבר, בכתה, התהלכה, נשענה, בהתה, בכתה, בהתה. במשך שעות ארוכות היא העבירה כך את הטיסה. בלי חיבוק, בלי עזרה. אביה ישן כל העת על מושבו, כמו בול עץ שנשמט.
היתה זו טיסת לילה, האורות כבו עד מהרה, ורוב יושבי המטוס נרדמו. גם אני הצטרפתי מדי פעם לתרדמת הכללית. והנה, בחלומי: אני יושבת בטיסה מיוחדת לאמהות (ואבות) עם ילדים.
בעולם החלומי שהצטייר בדמיוני הבלתי מודע, קרו דברים מופלאים ממש: התחרות החופשית בין חברות הטיסה הביאה בחשבון לא רק את הנוסע הממוצע המדומיין – גבר ממוצע במשקל ממוצע ורוחב כתפיים ממוצע וגובה ממוצע וצרכים תזונתיים ממוצעים – אלא גם מגוון גברים ונשים בשר ודם. ובחלומי, ראיתי חברת טיסה שמנסה להצטיין, לבלוט, להציע משהו שחברות אחרות אינן מציעות, והחליטה לפנות דווקא לנשים ולאמהות שבינינו. "אני בוחרת לטוס עם חברת האם שלי”, הצהירה בחלום כרזה של אל-על. "חצי יממה בדרך לאמריקה עם תינוק בן חודשיים ושני ילדים קטנים? אנחנו באל על יודעות בדיוק מה את צריכה", המשיך עלון הפרסום. “אצלנו, השמיים הם הגבול... לאי-השוויון".
במסע הפרסום החלומי הציעה חברת התעופה הלאומית חבילת "אמהות באוויר", שכוללת בין היתר: כיסא מיוחד ומשוכלל לאמהות עם תינוקות מתחת לגיל שנתיים, שמאפשר להתרווח בנוחות להנקה ולהאכלה; וגם מתקן שמאפשר להניח עליו לא רק עריסה לפעוטות אלא גם מיטת תינוק קטנה (“ויתרנו על כמה מושבים במטוס כדי לתת לילד שלך לישון", הסבירה מודעת הפרסומת כיצד ה"בלתי אפשרי" שבמציאות הופך לאפשרי שבחלום).
| תינוק מאושר, אמא פורחת (הטיסה עברה בשלום) (צילום: סי די בנק) |
במטוסי אל על של חבילת "אמהות באוויר" אפשר להזמין מראש דייסת שיבולת שועל לתינוק, ושאר מזונות מזינים מיוחדים לילדים, ולהיעזר במתקן לחימום המים בשביל הבקבוק, יש פינת החתלה נעימה בתא נפרד ליד השירותים ובשירותים, אגב, יש גם חיתולים וטמפונים ותחבושות, חינם כמו ממחטות נייר, לנוחות הנשים שזקוקות להם. וכן, מפוזרים במטוס שורות מושב מיוחדות, מרווחות יותר מהרגיל, ששמורות לאמהות, לתינוקות ולילדים קטנים. אגב כך, כל הנוסעים במטוס יודעים שיש בו תינוקות ולומדים לראות בכל הכרוך בכך – בכי, צרחות, הקאות, וגם חיוכים ושירים ונענונים ואכילה והנקה – חלק בלתי נפרד של חווית הטיסה.
"תני לילדים שלך לעוף איתנו", המשיך הקמפיין של "אמהות באוויר". התעוררתי כשהטייס ביקש לחזור לשבת, להתכונן לנחיתה, כל כולי מכווצת, ובתי שכובה עלי, רגליה על אמה שישבה במושב הסמוך, וידעתי שהיה זה חלום, כי ברור, הכל עניין של כסף, הנוסע הממוצע הוא הנוסע הזול, ואיכשהו התחרות בין חברות התעופה לא מצליחה אלא לפנות אליו. הממוצע הזול. אבל גם חשבתי לעצמי שאולי אנשי שיווק יבינו בקרוב שהאדם הממוצע אינו קיים באמת בעולם. מה שקיים בעולם הוא אנושות מגוונת, שכמחציתה ממין נקבה, וכשליש ממנה ילדים עד גיל 15. נשים וילדים אינם חריגים, סוטים מהתקן, אלא הם הדבר עצמו. בזמן הנחיתה בתי שכבה בזרועותיה של אמה, וינקה, כדי להתגבר על הלחץ באוזניים. הדיילות חייכו אלינו באמפתיה. כן, חשבתי לעצמי, יש למה לצפות. הנה אנחנו נוחתות בארצות הברית, מולדת הפמיניזם. זה המקום שבו נשים השיגו את הזכות להשתתף בחיים הפוליטים לפני לא יותר מתשעים שנה. קצת סבלנות. אין סיבה שהחלום על עולם שמעוצב לצרכים של נשים ואמהות לא יהפוך למציאות.
לכל הפוסטים של ארנה קזין
