ביקרתי היום בבית המשפט העליון עם קבוצת סטודנטים למשפטים מאוסטרליה, שהגיעו ארצה כדי להשתתף בקורס למשפט ישראלי באוניברסיטה העברית. סיירנו במקום במטרה לראות את מערכת המשפט בפעולה. זמן קצר לאחר שיצאנו מהאולם המרכזי בו ישבה השופטת ביניש בראש ההרכב, התרחשה למולנו סצינה שנראתה כלקוחה מסרט מתח: אנשי משמר בתי המשפט מיהרו בריצה לאולם המרכזי וגררו מתוכו אדם מבוגר. הדיון הופסק ולאחר זמן קצר התמונה התבהרה: מישהו זרק נעל על נשיאת בית המשפט.
במבטיהם של הסטודנטים ראיתי את התדהמה שהיתה גם מנת חלקי. ישראל היא מדינה יוצאת דופן, זאת הסטודנטים האוסטרלים כבר הספיקו להבין, אבל כיצד אסביר להם את המתרחש? מבלי לדעת הרבה, אמרתי שמדובר ככל הנראה באדם שאינו אחראי למעשיו. עם זאת, היה לי ברור שזה איננו ההסבר המלא.
לאחר שהסברתי לסטודנטים שלא בכל יום מותקף שופט בישראל, התעוררה בי השאלה מדוע דווקא עכשיו. מדוע מותקפת נשיאת בית המשפט העליון, סמלה של הרשות השופטת, באלימות שכמותה לא זכורה בתולדות המדינה (הרצח המחריד של השופט אזר ז"ל התברר כחלק מקנוניה פלילית ולא כהתקפה על מערכת המשפט).
למרות הודעת הגינוי שמיהר לפרסם שר המשפטים, יעקב נאמן, מעל בימת הכנסת, אי אפשר שלא להיזכר בדברים שאמר אך לפני מספר שבועות, אודות הצורך בביטול מערכת המשפט בישראל והחלפתה במערכת דינים דתית. לא יכולתי לשכוח גם את המתקפות החוזרות של שר המשפטים הקודם, פרופ' פרידמן, על בית המשפט העליון בפרט ועל מערכת המשפט בישראל בכלל.
אין כל צורך להטיל ספק בהודעה שפירסם שר המשפטים, לפיה ההתקפה על נשיאת בית המשפט מהווה "פגיעה חמורה במערכת המשפט המהווה נדבך מרכזי בשלטון דמוקרטי של מדינה מתוקנת". אולם, מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים כי פעולותיו של אדם משקפות במידה רבה את האמונות הרווחות בחברה שבה הוא חי. על מנת לבצע מעשה כזה אדם צריך להרגיש קודם לכן שהמעשה הוא בעצם מעשה לגיטימי. במילים אחרות, בשביל לבצע מעשה אלימות, יש צורך לספק הצדקה למעשה. לעתים ההצדקה היא פנימית ולעתים היא מתקבלת מאדם אחר, בדרך כלל מדמות של מנהיג, אדם שיש לו סמכות.
אין ספק כי שר המשפטים הנוכחי, כמו גם שר המשפטים הקודם, מסתייגים באופן נחרץ ממעשי אלימות כלשהם ולא רק מעשי אלימות המכוונים נגד ראשי מערכת המשפט. אולם מעשה האלימות הנוכחי לא נוצר בוואקום. מדינת ישראל כבר ידעה רצח פוליטי של ראש ממשלה. גם אז הסבירו לנו כי מדובר באדם שפועל לבדו, מבלי אישור או תמיכה של הנהגה זו או אחרת. גם אם רצח רבין והמתקפה על בייניש הם מעשים של אנשים שפעלו על דעתם עצמם, למנהיגות בישראל יש חלק משמעותי ביצירת אווירה המאפשרת את מעשה האלימות.
לא ניתן להתעלם מהקשר בין האלימות שבה נוקטים מנהיגי ישראל לבין האלימות הרצחנית המשתוללת בישראל בתקופה האחרונה: הסגנון הראוותני של התנהלות שר הביטחון, המתקפה הבוטה של שר האוצר נגד בית המשפט העליון (בעקבות ההחלטה האמיצה לבטל את הקמתו של בית כלא פרטי), וכמובן תהליכי ההפרטה של שירותים שלעולם לא יניבו רווח, כגון שירותי הבריאות ומערכת החינוך בישראל, תהליכים שמקדמת הממשלה בימים אלה ממש. על כל אלה אפשר להוסיף את האופן שבו ישראל מתייחסת לפליטים מאפריקה ואת תוכנית ויסקונסין הפוגעת בכבודם של המובטלים ויוצרת רווח על חשבונם. כל אלה משאירים את האזרח המום מול האלימות הצינית של השלטון.
המתקפה על ביניש, שאף כונתה "ראש כנופיית שלטון החוק" איננה מקרית. היא המשכה הישיר של האלימות המופעלת כיום כנגד כל אזרחי המדינה שאינם משתייכים לקבוצה זעירה של אנשי ממון שעושים במדינה כבשלהם. הקלות שבה עוברים בישראל מדיבורים אלימים למעשים צריכה לעורר אצל כולנו דאגה גדולה לעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
עופר שנער, מרצה באוניברסיטה העברית ודוקטורנט למדעי החברה
