ממטיקה: הברירה הטבעית של הרעיונות
ד"ר סוזן בלקמור משוכנעת שאין שום רוח במכונה המורכבת שנקראת אדם. בלקמור, המלמדת פסיכולוגיה של המודעות, מסבירה מדוע התרבות - תמצית הרוח האנושית - היא רק אוסף של "אלמנטים" שהצליחו לשרוד, ולמה היא בטוחה שאין "אני"
באמצע המאה העשרים, באחת המלחמות הנוראיות בתולדות ההיסטוריה, ארבע אידיאולוגיות גדולות הגיעו לידי התנגשות חזיתית ביניהן במאבק להשיג שליטה פיזית ותרבותית בחברה האנושית. נאציזם כנגד ליברליזם, קפיטליזם מול קומוניזם - מערכות של רעיונות מופשטים, "איזמים", שבני האדם המאמינים בהם היו מוכנים למות כדי להנחילם או לכפות אותם על אחרים.

 

הטענה שרעיונות נאבקים ביניהם ממש כמו בעלי חיים בטבע, אינה חדשה. כבר ג'ון סטיוארט מיל תיאר את הליברליזם כמאבק של רעיונות שחובה עלינו, בני האדם, לאפשר להם להיוולד ולצמוח, כדי שיעמדו למבחן הוויכוח הציבורי ויוכיחו את מידת נכונותם. אבל רק בשלהי המאה העשרים, תחת ההשפעה של תורת דרווין וגילוי תהליכי התורשה הגנטיים, החלו אנשי מדע ופילוסופיה לנסות ולבנות מודלים של "ברירה תרבותית" על-פי עקרונות הדרוויניזם.

 

הממטיקה היא תיאוריה של אבולוציה תרבותית על דרך השכפול וההורשה, שבה בני האדם אינם מקדמים את הרעיונות התרבותיים, אלא משמשים כמכונות הנושאות ומפיצות רעיונות אלה. המשמעות העמוקה ביותר של הגישה הממטית היא שכמו באבולוציה הביולוגית, לתרבות האנושית אין כיוון מוגדר והיא ממשיכה לנוע בסוג של מקריות ואקראיות, תוך התאמה לסביבה שבה היא פועלת. ריצ'רד דוקינס היה הראשון שהציע את הרעיון בספרו המפורסם "הגן האנוכי", וסוזן בלקמור פיתחה אותו בצורה מבריקה. עם צאת ספרה "מכונת הממים" בעברית, שוחחתי עם בלקמור על ממטיקה ועל ההשלכות הנובעות ממנה על תורת ההכרה, הגדרת ה"אני" וחופש הבחירה.

 

אולי נתחיל בהסבר בסיסי: מהם בעצם ממים?

 

הרעיון נשען על תורת הדרוויניזם. ההברקה הבסיסית של דרווין בספרו "מוצא המינים", שפורסם לפני 150 שנה בדיוק, היא שאם יש כמות גדולה של בעלי חיים השונים רק מעט האחד מהשני, שיכולים להתרבות בינם לבין עצמם ולהוריש תכונות לצאצאיהם, ובהינתן שכל אלה חיים בסביבה ובתנאים של מחסור שלא מאפשרים לכל הפרטים בקבוצה להתקיים, נקבל במהלך הזמן, לכאורה משום מקום, פרטים משוכללים ומותאמים לסביבה יותר ויותר. זוהי, בפשטות, האבולוציה.

 

הדבר המרתק הוא שהמכניקה והדינמיקה המפתיעות האלה אינן תקפות בהכרח רק לגבי תורשה על-ידי גנים. הן יכולות לפעול גם במישורים אחרים. זה מה שריצ'רד דוקינס ניסה להסביר בספר "הגן האנוכי". הוא אמר שאל לנו להתקבע על הרעיון שאבולוציה דרוויניסטית קיימת רק במישור הביולוגי, ושייתכנו סוגים נוספים של "אלמנטים" שעליהם פועל מנגנון הברירה והם משתכפלים ומועתקים.

 

דוקינס הצביע על תחום התרבות האנושית. הוא אמר שב"מרק הבראשיתי" של התרבות ישנם אינספור רעיונות, סיפורים, שירים, המצאות – בעצם כל דבר שמועתק מאדם לאדם. לאלמנטים התרבותיים הללו הוא רצה לקרוא בשם שדומה ל"גן" ובו-בזמן מרמז על העתקה (על בסיס המילה היוונית הקדומה "מימזיס" - חיקוי). וכך נבחר ה"מם". במילון אוקספורד הוגדר המם כ"אלמנט של תרבות שיכול להיחשב כמופץ באמצעים לא גנטיים, במיוחד באמצעות חיקוי".

 

מם, אם כן, הוא כל דבר שעובר מאדם לאדם. היצירות, המנהגים, דרכי הפעולה, הטכנולוגיה. ציור הוא מם, אם מישהו העתיק אותו. שיחה היא מם, אם מישהו חזר עליה. האמונה באלוהים היא מם, הרוקנרול הוא מם, רעיון המם הוא מם. ממים עוברים בין דורות ובתוך דור באמצעות חיקוי והעתקה.

 

דוקינס טוען שכמו שהגנים "מתעניינים" בעיקר בעצמם ולא באורגניזם שנושא אותם, כך גם הממים. הם "שואפים" לשמר את עצמם, והשימור הזה אינו קשור במה שאנו, בני האדם, רוצים.

 

בדיוק. ברור שבלי המוח שלנו לא היו ממים. כמו שבלי ה-DNA לא היו גנים. הדרך הטובה ביותר לתפוס את זה היא כאלגוריתם פשוט בעל שלושה שלבים: גיוון, ברירה, תורשה. זה תקף לגבי יצורים ביולוגיים, וזה תקף גם לגבי כל תחום של התרבות שלנו. הממטיקה טוענת שלתרבות, כמו לאבולוציה ביולוגית, אין כיוון ומטרה. דניאל דנט אומר ש"שכפול הממים, כמו שכפול הגנים, אינו נחוץ לטובת שום דבר... אין קשר בין כוח השכפול של המם וכשירותו, מנקודת מבטו שלו, לבין תרומתו לכשירות שלנו". לממים יש חיים משל עצמם ללא תלות בנו.

 

מה מייחד רעיון זה ביחס לתיאוריות אחרות שמסבירות את התפתחות התרבות האנושית?

 

אני חושבת שתפיסה זו מציגה תמונה שונה לחלוטין מזו שהורגלנו אליה לגבי מקורו של התכנון בתרבות שלנו. בדרך-כלל אנחנו חושבים לעצמנו כך: "אנחנו חיות מאוד חכמות, ואנחנו ממציאים את התרבות שלנו בשביל עצמנו". כלומר, אנחנו אחראיים לכל המבנה התרבותי. בביולוגיה שלפני דרווין אלוהים ברא את בעלי החיים. דרווין חולל מהפך והתברר שגנים הם האחראיים להתפתחותנו...

 

והממטיקה מבצעת מהפך דומה וקובעת שהממים (ולא אנחנו, בני האדם) יוצרים את האבולוציה התרבותית? כל מה שקורה ברמה התרבותית הוא תוצר של ברירת ממים?

 

כן. מנקודת המבט של הממטיקה, בני האדם הם תוצרים של שני רפליקטורים: גנים וממים. יש ברירה כפולה. זה אומר שהתרבות מתפתחת תוך שימוש במכונות (בני אדם), שיכולות לשכפל ממים ולהפיץ אותם בעולם. מנקודת המבט הזאת, הכוח המניע של התפתחות התרבות מגיע מאותו אלגוריתם פשוט, שמופעל על מכונות ממים אנושיות ומשתמש בכל האמצעים התרבותיים שעומדים לרשותו כדי להשתכפל ולהשתכלל.

 

אם כך, התרבות אינה פועלת בשירות האדם ואינה מכוונת מטרה. היא מתבססת על הצלחת ממים בתחרות הישרדותית. האם זה יכול לשנות את הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם? האם זה יכול לגרום לנו לראות את המציאות באופן חדש?

 

מבחינתי, זה בדיוק מה שקרה, ואני יודעת שיש לא מעטים שהתחולל אצלם מהפך תודעתי דומה. אני יושבת עכשיו בחדר העבודה היפה שלי, שבו כיסאות, שולחן, ספרים, עציצים ותנור חימום, ואני מתבוננת בדברים האלה ואומרת לעצמי: הם פה רק כי הם זכו בתחרות רבת שנים. הם הצליחו לגרום לי ולאחרים להעתיק אותם. אני יכולה גם לתפוס אותי עצמי כמכונת שכפול של ממים, שמבצעת בכל רגע החלטות שמשפיעות על האבולוציה של כל מה שסביבי, וזאת בלי להיות מכוונת ומתכננת, בלי להיות זו ששולטת במנגנון. זו דרך שונה לחלוטין של הבנת המציאות.

 

את טוענת שהממטיקה מאפשרת לנו להתבונן בדרך חדשה על ה"עצמי". באיזו צורה את מבינה עכשיו את ה"עצמי"?

 

ה"עצמי" הוא מעין מסתורין שכזה בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. נדמה לי שרוב בני האדם מרגישים כאילו הם לא הגוף, אלא משהו ששוכן בתוך הגוף. נראה שההרגשה הזאת מתחילה בילדות המוקדמת, וכך אנחנו ממשיכים לגדול באופן טבעי: אנחנו תופסים את עצמנו כמעין רוח או נשמה המוחזקת בגוף. יש מין "עצמי פנימי" שכזה, שבו מאמין גם מי שלא רוצה להאמין בנשמה. ככה זה מרגיש לנו. הממטיקה מחדדת את ההבנה שזה לא ייתכן.

 

כל מה שאנחנו יודעים על המוח, על אבולוציה וכדומה, מוביל לכך שאין שום אדם קטן בתוך הראש. אז למה אנחנו מרגישים ככה? תשובה אפשרית היא שהממים דואגים לכך. המילה "אני" היא מם חזק מאוד. עם ההתבגרות אנחנו מתחילים לדבר על עצמנו כעל מישהו שהוא בעל הגוף, שהוא בעל רכוש מסוים, שהוא בעל אמונות ומחשבות. אבל אולי כל זה הוא מעין תחבולה של אותו מם חזק שהוא רעיון ה"אני", ובכל פעם שאנחנו משתמשים במילה הזאת, אנחנו משכנעים את עצמנו בקיומה כעצם פנימי.

 

וכאן אנו מגיעים לנושא התודעה. ב-15 השנים האחרונות מתחולל רנסנס של ממש בתחום הזה: פילוסופים ומדענים מתבוננים ברצינות אל תוך המוח ומנסים להבין מהי התודעה וכיצד היא פועלת.

 

15 השנים האחרונות היו באמת מלהיבות מאוד. כשהייתי סטודנטית אי-אפשר היה אפילו לדבר על "תודעה" (consciousness) – זה נחשב פשוט לחסר משמעות. היום תשמע את זה בכל מקום. אני חושבת שהמקור לכך הוא באותה בעיית "גוף-נפש" ידועה: אנחנו יכולים להתבונן בגוף, אנחנו יכולים להבין עוד ועוד איך המוח פועל, איך מערכת הראייה פועלת וכו', אבל מה עם התודעה? מה מהות החוויה לראות צבע אדום, לאהוב או לחוש צביטה וכאב ביד? איך ניתן להסביר תודעה? באמצעות פעילות חשמלית של נוירונים ב-Anterior Cingulate Cortex של המוח שלנו? השאלה הזאת היא מה שנקרא "הבעיה הקשה" של חקר התודעה: איך יכולות להיווצר חוויות סובייקטיביות על-ידי התנאים האובייקטיביים במוח. זה היה הכוח המניע מאחורי מחקר התודעה.

 

ומישהו פתר את הבעיה הקשה?

 

בהחלט לא... אבל הרבה אנשים אומרים שהם פותרים אותה ויש התפתחויות. אתן לך דוגמה לתחום שבו, לדעתי, דברים מתחילים להתבהר: לפני כמעט ארבעים שנה הייתה לי חוויה חוץ-גופית מופלאה, שבמהלכה הרגשתי כאילו יצאתי מתוך הגוף. בשנים האחרונות נראה שאנחנו מבינים יותר כיצד תופעות כאלו מתרחשות. ישנו חלק בתוך האונה הרקתית במוח ((temporal lobe שנקרא temporo-parietal junction, ואם האזור הזה מגורה או ניזוק, ניתן לייצר חוויות חוץ-גופיות.

 

ישנם ממדים רבים ושונים לעצמיות שלנו. דיברנו על הצד המושגי של העניין, אבל באופן מהותי יותר, זה המצפן הפנימי שעל-פיו אנחנו ממקמים את עצמנו: איפה אנחנו ומה מצב הגוף שלנו. עכשיו, למשל, אני יושבת על הכיסא כשרגלי על שולחן הכתיבה, ואני חשה את הגוף שלי ומזהה אותו כגוף שלי, ואני מרגישה כאילו אני בתוך הראש שלי, מציצה החוצה. זו בדיוק המלאכה שמתבצעת ב-temporo-parietal junction. לחלק הזה של המוח מגיע מידע מהחושים השונים, מהעצבים שמרשתים את כל הגוף, ועל בסיס המידע הזה נבנית שם מפה, או למעשה בבואה, של הגוף. כשאנחנו מפריעים לתהליך הזה הבבואה יכולה פשוט להתפורר, או לפעמים "לרחף החוצה", ואז האדם לא ממש יודע איפה הוא ונאבק לבנות תמונת מציאות חדשה. כך קורה שהוא יוצר לעצמו הפרדה בין גוף ונפש - "חוויה חוץ-גופית".

 

אבל רובנו בטוחים שה"עצמי" הוא יותר מאשליה, שיש לנו זהות - מוקד אמיתי, רציף, בלתי-מחולק ובלתי-משתנה, שהוא הבעלים של הגוף ושל הנפש.

 

כך אכן מרגישים רוב האנשים, אבל זו תפיסה פשטנית. אני חושבת שלמעשה ה"עצמי" שלנו בנוי מרבדים רבים. הפילוסוף הגרמני תומס מטצינגר (Thomas Metzinger) כתב על כך, בין היתר. יש לנו בבואה של הגוף והמוח, יש לנו את הרעיון של ה"עצמי", יש לנו את הזיכרון, וכל אלה משולבים בצורות שונות. אבל מפני שבאופן רגיל אנחנו חווים את כל המרכיבים בעת ובעונה אחת, אנחנו חושבים שאנחנו "דבר אחד". למעשה, אנחנו דברים רבים.

 

התיאוריה של מטצינגר מזכירה דברים שכתבת פעם, על כך שמדעי המוח המודרניים מגלים, למעשה, את מה שהבודהיזם גילה לפני 2,500 שנה - שאין לנו "אני".

 

כן. כמובן שהבודהיזם לא ידע דבר על פעולת המוח, אבל אני חושבת שמהות התובנה שלהם הייתה שה"עצמי" איננו ישות שקיימת בצורה יציבה ומתמידה, אלא מערכת שנמצאת בשינוי תמידי, ושהגוף אינו יותר מאשר אוסף של חלקים, ללא "מישהו קבוע" שנמצא לכאורה "בפנים" ואשר "אוסף" את הכל יחד ו"מוביל".

 

הבנה מודרנית כזו מחייבת שינוי עצום בדרך ההסתכלות על העולם.

 

בשבילי זה מובן מאליו שזה חייב לשנות אותך לחלוטין! אני מתרגלת מדיטציה כבר יותר מ-25 שנים. זה תהליך. אותי, למשל, תמיד הטרידה הבעיה של רצון חופשי, משום שנראה לי שלא ייתכן שיש לנו רצון חופשי. ודאי אם אין לנו "עצמי"! הרעיון שיש מישהו בפנים שמחליט החלטות עצמאיות, מנוגד באופן ברור לצורה שבה אנחנו מבינים היום את המוח.

 

מן הסתם גם הניסויים המפורסמים של בנג'מין ליבט וניסויים חדשים בחקר המוח לא עזרו לרעיון הרצון החופשי...

 

נכון מאוד. התברר לנו שהגוף אולי בוחר, אבל לא "אני", לא אותו איש קטן שנמצא לכאורה בתוך הראש. אנו יודעים היום כי אותו "איש" מרגיש שהוא בחר, אחרי שכבר הייתה למעשה הכרעה של הגוף לגבי הפעולה. היום אני כבר לא מרגישה שיש לי רצון חופשי. ההרגשה הזאת פשוט נעלמה. אנשים שואלים אותי איך בדיוק נפטרתי מהתחושה הזאת, ואני חייבת לומר שאני לא יודעת בדיוק. התבוננתי בעצמי, חשבתי הרבה ועשיתי הרבה ניסויים, ובשלב מסוים התפיסה שלי לגבי האופן שבו אני מקבלת החלטות, פשוט השתנתה.

 

איך זה מתרגם לחיי היומיום?

 

זה פשוט. אם אני צריכה להחליט בנוגע למשהו, אני פשוט אומרת לעצמי: "הוא כבר יחליט. המוח כבר יחליט. תני לו". אני לא צריכה להחליט, כי אין בעצם שום "אני" קטן שיושב בפנים. הגוף המאוד מתוחכם הזה כבר יעשה את זה. ואני פשוט ממתינה ורואה אותו מחליט. אז במובן הזה נפטרתי מחלק קטן מאותה תחושה של עצמיות.

 

ומה משנה בך הידיעה שאין "עצמי"? זה משפיע על התנהגותך?

 

בהחלט. הרבה מהנטיות שמתפתחות אצלנו בגלל שאנחנו משוכנעים שאנחנו "עצמי", כמו גאווה, קנאה, אגואיזם – הן לא נעימות. אלה דברים שגורמים לנו לסבל, וגורמים לנו לגרום לאחרים סבל. אם יש לך ראיית עולם קצת פחות אגוצנטרית, קל יותר להגיב בצורה נעימה לאנשים אחרים. באופן פרדוקסלי, דווקא אם אתה חושב על עצמך כעל מכונה ביולוגית, קל הרבה יותר להתייחס לאחרים בחמלה.

 

בעצם, התודעה בשבילך היא בכלל לא "משהו" בעולם, אלא דרך פעולה של המוח. אין נפש במכונה. אם יבנו בעתיד מוח מלאכותי, אולי כמו פרויקט "המוח הכחול", תהיה לו תודעה, לשיטתך.

 

נכון. אנחנו לא ממש יודעים איך להַבנות סובייקטיביות במערכת. העמדה שלי, שנובעת בעיקר מהתיאוריה הממטית, היא, שהתנאי למכונה מוצלחת כזו הוא שהיא תהיה מסוגלת לבצע חיקוי והעתקה, שתסתובב בעולם ותהיה ביחסי גומלין עם מערכות אחרות, שתפתח שפה, ושבשפה זו חייבת להיות המילה "אני", מה שייצור אשליה של עצמיות, שתוביל בתורה לאשליה שלאותה עצמיות יש תודעה – כלומר, יש מודעות עצמית. לא פשוט לבנות מכונה שכזו.

 

כלומר, מכונה עם תודעה תהיה כזו שהממים יוכלו להשתמש בה כדי להשתכפל בעצמם.

 

בדיוק. כך תקבל תודעה - בעזרת שכפול הממים ובאמצעות מכונה שמסוגלת לבצע חיקוי והעתקה ומסוגלת להטעות את עצמה לחשוב שיש לה "עצמי", ושיש לה משהו שנקרא תודעה – בדיוק כמו שאנחנו עושים. ואז, כמונו, כמובן שתהיה גם לאותה מכונה ההזדמנות להתעורר מהאשליה הזאת.

 

תומר פרסיקו הוא דוקטורנט למדע הדתות באוניברסיטת תל-אביב ומורה בביה"ס הריאלי בחיפה.

המאמר התפרסם בגיליון מספר 6 של המגזין "אודיסאה "

 

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ממטיקה: הברירה הטבעית של הרעיונות
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אבולוציה תרבותית
    בחיפוש אחר "העצמי"
    צילום: Jupiter
    ynet ספיישל