רבים גינו ובצדק את השלכת הנעל בפרצופה של נשיאת בית המשפט העליון. פנחס כהן הכעוס והאלים, פעל מתיסכול ומרצון לנקמה בבית-המשפט, נוכח פסיקה שנעשתה בעניינו. הוא רצה לפגוע במוסד ובסמל, ובהחלט השליך את יהבו לאדם המייצג סמל שלטון מרכזי בישראל. מבחינה זו הצליח להעביר את המסר. אך מהו המסר אותו אנו, הצופים האזרחים, יכולים ללמוד מהאירוע?
על מנת לענות לשאלה זו אפשר להרחיק עד למהפכה הצרפתית. התיזה המרכזית בספרו של אלקסיס דה טוקוויל, "המשטר הישן והמהפכה", היתה כי אי-צדק, אי-שיוויון, ניצול ואפילו דיכוי נסבלים לעיתים תכופות אם הם ממלאים תפקיד חיוני והכרחי ביצירת חוזק ידו של השלטון. המהפכה פרצה בצרפת בסוף המאה ה-18 בעיקר משום שלא ניתן היה להסביר את האי-צדק, האי-שיוויון ומשטר הפריבלגיות של האצולה הצרפתית למרות היותם אובייקטיבית פחותים מאלה שהיו בגרמניה או מאלה שהיו נהוגים בצרפת בדורות הקודמים.
על מנת שתתפתח איבה כלפי השלטון, עליו לאבד בעיני הנשלטים את ההסבר לכוחו ואת ההצדקה הנראית לעין והמתקבלת על הדעת של היתרונות שתפקידו מחייב.
נראה כי מוסדות שלטון רבים בישראל איבדו את ההצדקות הברורות וההגיון הפשוט שהיה בבסיס שליטתם. דבריהם של פקידי השלטון אינם מתקבלים כמובנים מאליהם. הניהול של מוסדות המדינה: בבריאות, בחינוך, במשטרה, בצבא, בגביית המיסים, בחריצת המשפט, - בכולם חל פיחות ערך משמעותי ביותר.
ניתן לומר כי ישראל ניצבת לפתחה של תקופה מהפכנית. ישנם קולות רבים שאינם מקבלים את הקיים ומציעים מערכות אחרות. ברור לגמרי כי האלימות האישית, המקומית, מחציפת הפנים וחסרת הסיכוי תפנה בשלב כזה או אחר את מקומה לאלימות רחוב מאורגנת נגד מוסדות השלטון.
בקלות ניתן להבין את האלימות אותה הפגין פנחס כהן נגד נשיאת בית המשפט העליון. הבנה אין פירושה קבלה או תמיכה. הבנה פירושה כי מניעיו של משליך הנעל הם ברורים למדי. את ההתקפות על בית המשפט העליון בשנים האחרונות מובילים אנשי הכוח הממוסד בישראל. לא אנשי הרחוב פירקו את מוסרות השלטון. דווקא לאנשי הכוח בישראל יש אינטרס ברור למנוע את השררת שלטון החוק הדמוקרטי עליהם.
בישראל מיושם החוק באופן שונה, על פי מידת הכוח החברתי שבידך. רק החלשים כפופים למרותו המלאה של שלטון החוק. ככל שמעמדו של אדם גבוה יותר, כפיפותו לחוק קטנה יותר. ישנן דרכים רבות להתחמק משלטון החוק, ואצלנו דרך הקומבינה היא בעיקר דרכם של בעלי השררה והכוח, לא של החלשים ואנשי הרחוב. היא לא פתוחה בפני פשוטי העם. רק דרך הנעל פתוחה בפניהם להביע תסכול וחוסר אונים.
בין השיטות הידועות ביותר ישנם קשרים, פרוטקציה, השפעה פוליטית וכלכלית, המעגלים החברתיים ורשתות ההשפעה, ישנה "האינפורמציה הפנימית" וישנה היכולת לעצב ולשנות את החוקים, התקציבים וההטבות. גם אם החלשים והנדכאים אינם יכולים להשיג לעצמם יכולת להשתחרר מחיבוקו המחייב של שלטון החוק, הם הרי עדים ויכולים לראות מיהם הנהנים מהחופש לפעול ללא פיקוחו.
חוויית העדות והנוכחות הזו במהלך יישומו המעוות של החוק, יוצרת את הבסיס עליו צומחת זילות החוק ומוסדות המדינה המייצגים אותו. "אם הוא לא, מדוע אני כן"? האיבה נגד מוסדות השלטון ונציגיהם בחיי היומיום מופיעה על רקע התחושה העמוקה כי הצדק אינו נראה וגם אינו נעשה ככל שהדברים קשורים לבעלי העוצמה.
בצרפת הובילה ההתמרמרות והאיבה שצמחה בשדרות המעמד השלישי והנמוך לגלים סוערים שהביאו את המהפכה הצרפתית. אך יש לזכור כי המהפכה לא היתה פחות שלטון אלא יותר שלטון. שלטון מסוג אחר. עוצמתה של המהפכה סיפקה הצדקה לכוחו של השלטון הדמוקרטי שבא בעקבותיה.
אין ספק כי גם נעשו עיוותים בשם ההצדקה הדמוקרטית. לשלטון דמוקרטי יש פגמים המיוחדים לו. אך ההצדקה לכוחו של השלטון הדמוקרטי נעוצה בטענה כי לכל האזרחים אמור להיות חוק אחד. ההתנגדות ל"שלטון החוק" הובילה אל הגליוטינה. הגליוטינה עצמה היתה ביטוי לעשיית צדק דמוקרטית: אחיד, ישיר, פשוט וסופי.
זריקת הנעל מהווה קריאת אזהרה. כמו קריאות אזהרה רבות הנשמעות באלפי כיתות בבתי הספר, בחייהם של רופאים ואחיות בבתי החולים, באיומים על חייהם של שוטרים ופקידי מס וגבייה שונים. השאלה החשובה היא האם קול האזהרה שנשמע באולמות בית המשפט העליון יהדהד גם בחדרי הכיתות בהן ניצבות מורות מול הורים ותלמידים אלימים. האם צריך לחוות את האלימות של זריקת נעל בבית המשפט על מנת שנתעורר וניישם את שלטון החוק כך שהאיבה כלפי משוא הפנים שביישומו העכשווי, תפחת לפני נפילתה הקשה והחדה של הגליוטינה.
ד"ר מאיר עמור, סוציולוג, אוניברסיטת חיפה
