קצת לפני שעלתה העונה הראשונה של "המפצחים", שהעונה השניה שלה עלתה אתמול (ה') בערוץ 2, התפתח עימותון בין המשטרה ומיקי רוזנטל סביב השאלה מי, בעצם, אחראי על הפורמט של התוכנית.
אפשר היה לחסוך להם את הוויכוח הזה. הפורמט – שחזור או התחקות אחר עבודת חקירה של פשעים - כבר הומצא ונוסה בהצלחה במדינות רחוקות ונידחות כמו ארצות הברית, עם תוכניות כמו "48 השעות הראשונות" או "זיהוי פלילי". אלא שממילא אחרי התוכנית הראשונה התברר שהילולת הקדיטים היתה קצת מוקדמת – הסדרה לא כזאת מוצלחת. לא משפרת את התדמית של המשטרה ולא תורמת לדימוי של רוזנטל ודוד דרעי, היוצר השותף, כדוקומנטריסטים. עד כאן ענייני קרדיטציה.
ובקשר לתוכנית עצמה - טוב לדעת שבהפקה של "המפצחים" למדו את השיעור, והביאו למסך אנשי חוק קצת יותר יצוגיים מהעונה הקודמת (אימת "הזירה המדברת" הלכה איתי עוד הרבה זמן, ולא מהסיבות הנכונות). הפעם מדובר באנשים שיודעים להגיד משפטים שלמים בלי לעצבן את הצופה, חלקם אפילו כריזמטים (!), ככה שאפשר להתפנות ולעסוק במהות.
הפרק הראשון בעונה עסק ברצח המחריד של התינוקת הודיה קדם. המרכיבים הויזואליים מזכירים לנו שרוזנטל מאמין ש"המפצחים" מתכתבת עם סדרות כמו "24" או "CSI", מחלק את המסך לכמה חלקים, מכניס זוויות צילום מנקודת המבט של מספר הסיפור, מזכיר לנו כמה זמן עבר מאז תחילת החקירה.
פימשטיין. דווקא קטעי הארכיון היו מצמררים (צילום: דן בלילטי)
לטובת שחזור החקירה קובצו החוקרים המקוריים של התיק, פלוס מישהו עם קרחת שייצג את אלי פימשטיין, אבל עם כל הכבוד להיצמדות ללוקיישנים, לחוקרים ולקרחת, זה לא מספיק. את פרשת הודיה קדם ליוותה מדינה שלמה במשך שבוע ויותר בשנת 2002, כולל סיקור מקיף ופרטני בתקשורת. מכיוון שהסוף כבר ידוע מראש - אבא של קדם הוא הרוצח – אלמנט המתח שעומד בבסיס כל פענוח פשע, ה"whodunit" המפורסם, מנוטרל. מצד שני החוקרים הם לא שחקנים, והקטעים בהם הם משחזרים את החיפושים או החקירות מעוררים רגשות או אמון כמו הצגת סיום כתה ג', שמעלים ילדים שאינם שלך.
זה אומר שהתוכנית תיבחן על פי התוכן. זה נכון שפרשיית הודיה קדם זכתה לעניין ציבורי רחב, אבל מה רוזנטל מביא לנו כדי לספק את העניין הזה, שטרם הוגש כבר על ידי כלי התקשורת האחרים? ואם להסתמך על הגדרת התוכנית, שיטות החקירה, הפיענוח, ההתחקות אחר הפושע, כל המרכיבים של סיפור בלשי טוב, כל הפרטים שצרכן התקשורת הרגיל לא נחשף אליהם, והם אלה שמובילים את החוקרים אל הפתרון – כמה כאלה ספרתם?
שחזור הרצח. לא בדיוק תצוגה של מוח משטרתי מבריק (צילום: גלי תיבון)
האמת היא שכמעט כלום. תחושות הבטן של אחד החוקרים, זה פחות או יותר כל מה שהיה להם, עד שתודה לאל, פועל אחד זיהה את תמונתו של פימשטיין בעיתון וסיפר, שלושה ימים אחרי שהודיה נעלמה, שהוא ראה אותו מגיע ליער מגינים כדי להרחיב את הקבר של ביתו, אחרי שמדד את גובהה. לא בדיוק תצוגה מופתית של מוח משטרתי מבריק. יותר פוקס. מזל. מזל שהיה למשטרה כשבני סלע נמלט לה מתחת לאף. מזל שלא היה לה אחרי שתאיר זאדה נרצחה. סֶה טוּ.
הרגעים שדווקא כן צמררו ב"מפצחים" היו דווקא קטעי הארכיון, השיחה המקורית של פימשטיין למשטרה, בה הוא מודיע שביתו נעלמה, הראיונות בהם הוא בוכה בשידור ומבקש שיעזרו לו למצוא את הבת שלו. לכל אלה נוסף משקל מתוך ידיעה שמדובר באדם שרצח בדם קר תינוקת בת שנתיים. אלא שדווקא בנקודה המעניינת באמת – מה לעזאזל מסתובב במוח של פימשטיין – שם נמנעו היוצרים מלגעת.
ואולי עדיף ככה. משפחת קדם ביקשה למנוע את שידור הפרק, כדי לחסוך כאב נוסף מהמעורבים בדבר. רוזנטל סירב והסביר שמדובר ב"תוכנית חשובה". חשובה למי? לא למשפחת קדם, לא לצופים. לא למשטרה. אולי לקריירה של יוצרי "המפצחים".
