השבת החברתית

בדיון שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף עם ארגון צהר לפני כשנה, ושעסק בשאלת יהדותה של מדינת ישראל. הסכימו דוברים רבים "משני הצדדים" שחשוב לשמר (לפחות) את "השבת החברתית" במדינת ישראל. לא ייתכן הסכימו כמעט כולם, שהקופאיות דלות האמצעים, עובדי תחנות הדלק, הזבנים והזבניות במרכזי הקניות הגדולות, אנשי הביטחון והאחרים, לא ייתכן שעובדי הדחק יעבדו קשה בשבת, יתנתקו ממשפחותיהם על מנת להנות ולהטיב עם בעלי האמצעים שיכולים להרשות לעצמם לנוח בשבת.

המשתתפים היו רבנים בולטים ואנשי רוח, סופרים ופרופסורים. על אף המחלוקת המובנית שהייתה בין שומרי המצוות למי שאינם ביחס 'לשבת ההלכתית', הייתה הסכמה גורפת ביחס "לשבת החברתית". יש לציין כי בסוד הדברים בלטה הבנה משותפת כי 'שופינג' , איננה צורת בילוי 'תרבותית' שיש לעודד אותה בשבת על חשבונם של קשי היום.

לפתע, בסוף הדיון, ביקשה את רשות הדיבור משתתפת צעירה יחסית יש לומר שדברה בלהט, על זכותו של כל אדם לעשות מה שהוא רוצה. ושמי בכלל יכול לקבוע לזולתו כיצד ינצל את 'סוף השבוע שלו'. ומי יקבע לקופאית החד-הורית שלא לעבוד בשבת. היא הרי מקבלת תוספת שכר ואולי לה זה חשוב יותר מאשר לנוח וליהנות עם ילדיה? אולי כיסוי המשכנתא הוא בשבילה צורך דוחק יותר ממנוחה? שאלתה נשארה תלויה בחלל האוויר. ישנם ויכוחים שמאפשרים מציאת 'אמצע'. ישנם ויכוחים ששומטים את הבסיס המשותף של הדיון. כך חשתי לאחר דבריה.

הויכוח היסודי הזה מופיע עוד קודם מתן-תורה, בפרשת השבוע שלנו 'בשלח'.

בני ישראל יוצאים ממצרים, המזון שבכליהם אזל,'והמן', אותו מזון מופלא מתגלה בשטחי המדבר המקיפים אותם מידי יום ביומו. והם מלקטים אותו וניזונים ממנו. משה מצווה עליהם:

"שֵׁשֶׁת יָמִים

תִּלְקְטֻהוּ

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת

לֹא יִהְיֶה בּו"

שבת, הוא יום המנוחה. לא מכוחה של כפיה דתית בשלב הזה, אלא מכוחו של חוק ניסי. המן שמופיע במדבר במשך ששה ימים, נעדר בשבת. והנה קבוצת אנשים לא מקבלת את הציווי הזה:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט

וְלֹא מָצָאוּ"

לא רק שאותם אנשים אינם בוטחים בדברי משה, ואכן סופם להתאכזב ולא למצוא את המן הנכסף. אלא, שאותם אנשים אינם מקבלים את הנחת היסוד, של הצורך במנוחה. של הצורך במנוחה קולקטיבית. של הצורך בעיצוב רשות הרבים הציבורית שתכריח את האדם לנוח, גם כשהוא לא חפץ בכך. יש כאן שני טיעונים: האחד הוא כלפי האדם עצמו, האם נכון להכריח את האדם לנהוג בניגוד לרצונו? אך ישנו טיעון שני, והוא שעל מנת שהרוב המעוניין לנוח, לא יאלץ להיכנס למרוץ הכלכלי-תחרותי, על השאר לקבל על עצמם את אותה שביתה. על מי שלא רוצה לנוח לכבוש את יצרו, על מנת שלא לגרוף את החברה כולה למערבולת שתעוות את דמותה. שהרי אם אתה תרוץ ללקוט את המן היום השבת, גם אני לא אאלץ לעשות כן. שהאי אם אתה תפתח את המרכול שלך בשבת, אתה תכריח גם אותי לעשות כן. על מנת שלא לפגר מאחור. שהרי הלקוחות יברחו כולם אליך. ואז גם הרוב שרוצה וחייב לנוח לא יוכל לעשות כן . אבל יש לכך תנאי והוא מקופל בדברי משה אל העם:

עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי

לֶחֶם יוֹמָיִם

שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:

וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי"

התנאי לשביתה הוא שביום

השישי יימצא פי שניים מן בשדה. דהיינו, אם נתרגם את זה לשפת היום, שהאדם יוכל להשתכר בכבוד. כדי שהקופאית לא תיאלץ לנטוש את ילדיה בשבת, עליה ללקוט מספיק מן בשדה. כדי שהיא לא תהפוך לעבד מרצון, ומבחירה, עליה לקבל תנאי מינימום למחייתה. משטר העבדות הוא נחלתם של השפלים שבאומות, התורה שאמנם לא שללה את העבדות, נלחמה בה מהצד השני, בכך שהיא הגבילה את גלגלי השיניים הבלתי פוסקים של התעשייה והעסקים."אל יצא איש ממקומו ביום השישי". ברור שהתורה כשהיא מצווה על כך היא איננה חושבת רק על טובת החברה, היא חושבת גם על טובת הפרט. אבל אנו, כחברה האם לא נכון שנאמץ לפחות את העיקרון החברתי של הציווי?