עד היום איני יודעת אם היא ידעה מה היא עושה לי, אם זה היה בכוונה או מתוך תמימות, אפילו איני יודעת מה היא הרגישה.
את הדגיגות שלי אני מיד מרגישה, מין חוש שישי, יודעת שהן משלי, גלי המוח שלנו מתחברים בשידור ישיר ומיידי. העולם מלא גם בישרות הדרך שאדישות אלי, או שיש להן עניין אינטלקטואלי אבל לא רגשי, הן הנשים של הגברים. וישנן אלו שבאמצע שמרגישות קצת מזה וקצת מזה, לפעמים טועמות, לפעמים בורחות. אבל ישנן אלו שהן דגיגות מוסוות, רוצות אבל פוחדות, משדרות אבל ממסכות, אלו הן המתעתעות או המתעללות.
היינו שלוש בצריף קטן ורבוע. ארון, שולחן ושלש מיטות ברזל קפיציות. כשהגעתי, יובלית ורותם הוותיקות כבר חיכו לי. הן עשו לי סיבוב היכרות קצר בבסיס, הראו לי את המועדון ואת הלשכה וגם כמובן את מגורי הבנים. ואז יובלית פתאום שאלה אם יש לי חבר, כאילו דרך אגב, אבל ראיתי שזה חשוב לה. "לא", אמרתי, "היתה לי חברה אבל נפרדנו". נפל שם מין שקט רועש שכזה, ואני חייכתי אליהן בנחמדות, העיניים של רותם ננעצו באדמה והעיניים של יובלית המשיכו להסתכל לתוך עיניי.
מהרגע הראשון יובלית היפנטה אותי; אני חושבת שהיו אלה השפתיים הפשוקות והעיניים הירוקות ואולי העור השזוף והחלק או התנועות הגמישות שלה, כאילו היו לה קפיצים עדינים בכל המפרקים. היא שידרה מיניות, ואולי רק אלי. היתה בה מין ביישנות עצורה אבל עם מודעות חזקה לגוף וליופי המהמם שלה. ראיתי שאני מזיזה לה, ראיתי שהיא עוקבת אחרי בזוית עינה, שהיא מדברת איתי לא בטבעיות, שהיא מפחדת ונמשכת.
רותם, לעומת זאת, היתה צחקנית ושמנמנה ומנומשת עם לב של זהב ועם רצון לעזור לזולת עד כדי ביטול עצמי. היא היתה בתולה שלא מרצון, וכאב לי הלב לראות אותה נשחקת מהתעלמות הבנים והבנות. חיבקתי אותה וכאבתי את כאבה, אבל ידעתי ששום דבר לא יתפתח בינינו, מפני שהיא סטרייטית מוחלטת, וגם מפני שאני נמשכת למטורפות ולמיוחדות.
יובלית הטריפה אותי, במתכוון או שלא במתכוון.
היא אהבה להתהלך בחדרנו בתחתונים כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. וזה שיגע אותי, מפני שהתחתונים שלה היו צמד חוטים דקיקים, והיו לה רגליים ארוכות ונפלאות וישבנים זעירים ומטריפים. היא הרגישה שמשהו קורה לי כשהיא מסתובבת ככה, ואני התעניתי לראות ולא לגעת, להריח ולהעמיד פנים כאילו היופי הזה לא מכשף אותי.
את רותם היא השפילה עד עפר. רוב הזמן היא פשוט התעלמה ממנה, רותם עם לבה הרחב לא הבינה את משחקה של הצפונית היפה. היא לא הבינה שליובלית לא נאה להסתובב עם פשוטות העם. יובלית ציוותה ופקדה והתייחסה לרותם כאל שפחה, ורותם טובת הלב היתה מוכנה למכור את נשמתה עבור קומץ של תשומת לב מזויפת מהמלכה. יובלית הסתובבה בבסיס עם חבריה וחברותיה הצפוניים והתבדחה איתם על רותם השמנה והתמימה, ורותם ישבה בצריף, מנחמת את עצמה בביסלי ובשוקולדים.
| סיפור: |
|
| התערבות: בואי נראה מה צבע התחתונים שלך / נערית הפלא |
|
דלת השירותים נפתחה והיא צעדה ונעמדה ממש לידי. היא לבשה שמלת ערב שחורה ואוורירית. הסתכלתי עליה דרך המראה - היא היתה אצילית ומיוחדת, רזה מאוד, ושלא כאמריקנית טיפוסית החזירה מבט ישיר. הסטתי את מבטי אבל הרגשתי שהיא עדיין סוקרת אותי. פנטזיה חורפית לחימום האווירה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אני לא הייתי צפונית, אבל הייתי מין איום. הייתי חתיכה מדי, ואולי מסוגלת לגנוב לה מישהו או מישהי מהצפוניים. אותי היא ניסתה לפתות שלא במודע, הסתובבה סביבי, ניסתה להבין מה אני עושה, מה אני חושבת. ניסתה למשוך אותי בדברים, ואני כמובן נחשפתי ברצון. וכשפתחתי את ליבי ורציתי לגעת בלבה - היא נסוגה. היא דיברה איתי על דברים שברומו של עולם, על מדע ואמונה וספרות, וחשבה שאני חכמה, שנונה ואמנותית. אבל אני רציתי דווקא ההפך, לדבר על הדברים הנמוכים שמתחת ללב, על רגשות יומיומיים, לנסות לגעת במשהו שיפתח אותה אלי.
היו לי שתי אפשרויות: להתקרב ולנסות, או להינתק בכוח.
ניסיתי להתקרב אליה, דיברתי איתה, ניסיתי להרגיש אותה והיא לא דחתה אותי, אבל גם לא הושיטה יד. נגעתי בידה יום אחד והיא משכה אותה ואמרה, אולי בצחוק אולי ברצינות, "מה, את לסבית?"
אמרתי "כן", והיא התעלמה כאילו לא אמרתי כלום. לא היה לי אומץ ללחוץ עליה. כנראה העדפתי את הסיכוי של אולי כן על פני הסיכון של לא מוחלט וסופי.
אבל ניסיתי גם בדרכים אחרות. אם לה מותר להסתובב כמעט עירומה, גם לי מותר, ולי אין עכבות. לפני שהלכנו לישון ביצעתי סטריפטיז של החלפת בגדים. רותם, כדרכה, הסבה את ראשה לקיר, מכבדת את צניעותי. אבל ידעתי שיובלית מציצה, ידעתי שגופי מאוד מזיז לה, ולכן הארכתי ככל האפשר את תענוגה להציץ ואת תענוגי להיחשף. כשכיביתי את האור ורותם כבר נחרה קלות, יכולתי לשמוע את קפיצי מיטתה של יובלית חורקים בקצב חושני ששיגע אותי. היא ידעה שאני ערה, ידעה שאין לי ברירה אלא להצטרף ממרחק ולצאת מדעתי. שנאתי את עצמי שאין לי אומץ, שהיא מגרה אותי בטירוף ואני נכנעת.
לילה אחד ירד גשם זלעפות וגג הצריף שלנו חישב להישבר. ברקים ורעמים השתוללו. סוף העולם מגיע, חשבתי, אני חייבת לעשות משהו עם יובלית, אם לא עכשיו אימתי. כשהברקים האירו את החדר ראיתי את יובלית מתכווצת בפינת מיטתה בהיסטריה. זו ההזדמנות שלי חשבתי, רק לחבק אותה ולהרגיע את פחדיה, רק שתרגיש גוף חם שמגן עליה, אפילו שכולי עור ועצמות. התיישבתי במיטתי וראיתי שהיא קמה רועדת לקראתי עם הגופייה הארוכה שלה, יפה כמו חלום. הברק הבזיק, ומיד אחריו הרעם הרעיד את כל הצריף ברעש אימים. יובלית זינקה לתוך מיטתה של רותם והתחפרה מתחת לשמיכות, מחבקת את משמניה המרגיעים, תוחבת את ראשה בין שדיה הענקיים והחמימים, אוטמת את אוזניה בבשרה הרך והמזמין של רותם. ורותם, הנשמה הטובה, אספה אותה לחיקה, גוננה עליה כעל תינוקת קטנה ואפילו נישקה את צווארה כאם המגוננת על גוזליה.
ואני, רועדת מקור, מסתכלת על המחזה, מבינה שהיא לעולם לא תיכנס למיטתי אפילו אם הצריף יתמוטט וברד של כדורי קרח יחוררו את בשרה, שלעולם לא אוכל להתקרב אליה, מפני שיש בי משהו מאיים, משהו שעלול לשנות אותה, משהו מפתה שאולי לא תהיה לה שליטה עליו, משהו שעלול לערער את חייה, את עתידה, את המשפחה הצפונית שהיא חולמת עליה, בעל, דירה, שתי מכוניות, ילדים, חברים, חברות, עולם יפה, מובטח ומוגדר.
