המשפחות האומללות אומללות כל אחת בדרכה היא. גם משפחת רן אומללה, אבל למרבה הצער היא אומללה באופן בו אומללות הרבה משפחות אחרות. "רביעיית רן" חזרה לעונה שניה אתמול (א') ב-yes כשהיא גדושה במרירות, תסכול ורגשות אשם, אבל לא מצליחה לצקת לתוך הרגשות האלה ייחוד.
"רביעיית רן". משפחה אומללה (צילום: ורד אדיר)
דברים השתנו, ברור. הפתיח, הבמאי (את יריב הורוביץ החליף שלומי אלקבץ) וגם החברה של גור (אפרת בוימולד התחלפה בנטע גרטי במנובר שהזכיר את ההחלפה המהירה של טוביה צפיר בשרון אלכסנדר בימי "טלנובלה בע"מ", זכותה תגן עלינו), וגם הדרך בה מסופר הסיפור הפך למעין זחילה ארטיסטית ואיטית במעלה עלילות המשפחה. הרבה שתיקות ארוכות, הרבה זוויות צילום ליריות, הרבה הטחות אשם, הכל כדי שנתרגש, שניסחף פנימה. צר לי. למעט רגעים נקודתיים, שזורחים בדרך כלל בזכות משחק נוגע ללב, זה לא ממש עבד בעונה הראשונה, ולפחות על סמך שלושת הפרקים הראשונים, זה ממשיך לא לעבוד גם הפעם.
את משפחת רן אנחנו פוגשים כמה חודשים אחרי סיום העונה הראשונה. אמא רן (נורית גלרון) מאושפזת בקומה, ניבו, נטע והילדות חיים יחד בבית שהיה של נטע ואיתן. איתן מצידו הולך עד הסוף עם הפרסונה המינית שלו, גר בחצר ומחלק את הכתובת שלו לאנשים שהוא פוגש בתל אביב, העיר הגדולה, שם חיים ההומוסקסואלים העוגבניים שעושים דברים שפעם, מזמן, זאת אומרת בעונה הקודמת, הראינו כל הזמן, אבל עכשיו, בעונה הנוכחית, אנחנו מסתפקים בלהשמיע אותם.
גור ואשתו החדשה-ישנה נמצאים במרחק כמה אצבעות מהלידה, גלי כנראה ויתרה על הסקופ הענק שעשוי היה (כן, עשוי, זו אינה שגיאה) לדרדר את המשפחה לתהומות עמוקים אפילו יותר ולקחה על עצמה את מלאכת תיעוד הרביעייה, אבא רן מוכר את המפעל ו... זהו בעצם. לא הרבה. זאת אומרת, מספיק כדי שתסריט טוב או במאי מוצלח יצא משם לדרמה מרגשת, אבל לא במקרה של "רביעיית רן". התחושה במקרה הזה היא שלא קורה שום דבר. זה לא בגלל שלא קורה כלום בעלילה, זה בגלל שהתסריט, ובחלקו גם הבימוי, לא מצליחים לתרגם לנו את האירועים האלה לשפה שבה מדברים מרכזי הרגש שלנו.
התוצאה: שום דבר שקורה שם לא מצליח להפתיע, לנער, לעורר הזדהות. התחושה הכללית היא – למי אכפת? המתכון מכיל את המרכיבים של סדרה טובה, אבל איפשהו בשלב הערבוב והאפייה משהו התפקשש. המילים "נכונות" מדי. הסאבטקס מוחצן ולעוס מדי. אפילו הניכור צעקני מדי. לא נשאר מקום לצופה להיכנס ולמצוא את עצמו בפנים. משפחת רן היא משפחה אומללה, אמא הרסנית, בת מלאת רגשות אשם, מלחמה בין האחים, אנשים שמרוכזים בעצמם ולא מסוגלים להוציא את הראש החוצה. אממה, לא עושה חשק להכניס את הראש פנימה מלכתחילה.
נקודות האור: שתי הדמויות המוצלחות, עליהן נשענת הסדרה למעשה – נטע ומאמא רן – שתיהן הולכות ומקצינות ותופסות יותר נפח. מיכל ינאי נותנת פה את תפקיד חייה עד עכשיו, ונכנסת לדמות בקלות מפחידה ממש. היא על גבול הקריקטורה, אבל היא מחזיקה את הגבול הזה חזק ויציב. הדמות שמגלמת נורית גלרון אמנם כמעט חסרת משקל בשני הפרקים הראשונים, מה שכבר מקשה עליהם להתרומם, אבל כשהיא חוזרת לאיטה היא מפלפלת קצת את הוייב הישנוני של הסדרה. נקווה שכשהיא תתעורר, כולם יתעוררו איתה.
