חשש למשבר מזון בעולם הערבי
ביטחון תזונתי הוא מושג המתייחס ליכולתה של מדינה לספק את צורכי המזון שלה בעצמה. במדינות ערב, שבשנת 2007 ייבאו כ-65% מסך כל צורכי המזון שלהן, מודעים כבר להתדרדרות שחלה בפרמטר זה בשנים האחרונות ומנסים לאחד כוחות על מנת למנוע משבר מזון כלל אזורי
בירת ירדן, עמאן, אירחה השבוע את "הוועידה הבינלאומית לביטחון תזונתי ושינויי אקלים באזורים היבשים". בוועידה הושמעו בין השאר אזהרות חמורות לגבי המגמה המתדרדרת של מדד הביטחון התזונתי במדינות ערב ובייחוד אצל העניות שבהן דוגמת מצרים, ירדן, תימן, סוריה וסודאן.
ביטחון תזונתי מלא מבטא מצב המתייחס ליכולתה של מדינה (או משק בית) לספק את צורכי המזון שלה בעצמה מבלי להזדקק לייבוא או לסיוע מגורמי חוץ. אי הביטחון התזונתי מתבטא בכמה צורות:
• תפוקה חקלאית שאינה עונה על צרכי האוכלוסייה בתחום המוצרים הבסיסיים כגון אורז, קמח, סוכר וכד'
• התרחבות הפער בין הייצוא לבין הייבוא של מוצרי חקלאות
• צריכת מזון פחותה בהרבה מהממוצע לנפש במדינות המתקדמות
נושא הביטחון התזונתי, או ליתר דיוק האי-ביטחון התזונתי, תפס במשך השנים מקום חשוב במדיניות ממשלות מדינות ערב - לפחות ברמה ההצהרתית. לא אחת הכריזו מנהיגים ערבים כי הצורך בהשגת ביטחון תזונתי חשוב להם מבחינה מדינית, שכן נושא המזון משמש כמנוף ללחץ מצד המדינות המתועשות על המדינות המתפתחות.
המחסור במזון צץ מידי כמה שנים במדינות הערביות. כך למשל, ערב ביקורו ההיסטורי של הנשיא אנוואר סאדאת בירושלים, הייתה עדה ארצו מצרים למהומות לחם קשות וישנן טענות כי המצוקה הכלכלית הפנימית שיחקה תפקיד מפתח בהחלטתו להתחיל בשיחות השלום עם מנחם בגין.
מהומות לחם קשות היו מנת חלקה של ירדן בסוף שנות השמונים. גם בעת עליית מחירי המזון בשנת 2008 דווחו מקרים קשים של התנגשויות אלימות במצרים על רקע המחסור בלחם ומוצרי מזון בסיסיים נוספים.
עלייה בשיעור הייבוא
ד"ר כאמל שדיד, סגן מנכ"ל המרכז הבינלאומי למחקרים חקלאיים, שהתראיין לסוכנות הידיעות "פטרה" הירדנית, הצהיר כי למרות ההצהרות והתכניות הבומבסטיות, מדינות ערב סובלות כיום מפער מדאיג בתחום המזון. לראייה הוא ציין כי בשנת 2007 מדינות ערב ייבאו כ-65% מסך כל צורכי המזון שלהן.
מנתוני "הארגון הערבי לפיתוח חקלאי", השייך לליגה הערבית, עולה כי בעשור שעבר חלה עלייה ניכרת בייבוא המזון של העולם הערבי. לפי הנתונים, מדינות ערב הוציאו בשנת 2000 כ-13 מיליארד דולר על ייבוא מוצרי מזון בסיסיים בעוד שבשנת 2007 זינק הנתון כבר ל-32 מיליארד דולר. במקביל, עלה הפער התזונתי במדינות ערב מכ-13 מיליארד דולר בממוצע בשנים 2003-1999 ל-23 מיליארד דולר בשנת 2007.
מדינות ערב תלויות בייבוא בכל האמור ללחם, לשמנים צמחיים, לסוכר ולאורז. האי-יכולת של מדינות ערב להגיע לשיעורים סבירים של אספקה עצמית בולטת בעיקר בתחום הקמח. במדינות המפרץ שיעור האספקה העצמית אינו עולה על 10% וכך גם במדינות כמו תימן וסודאן.
יש אדמה - אין מים
שדיד הדגיש כי על מדינות ערב לפעול כקולקטיב על מנת להבטיח את הביטחון התזונתי שלהן ובכדי להקטין את הישענות שוקי המזון שלהן על ייבוא. הוא הוסיף כי המפתח להשגת הביטחון התזונתי במדינות ערב הוא פיתוח ענף החקלאות.
בעולם הערבי יש כ-2 מיליארד דונם של שטחים הראויים לחקלאות, כששטחן של האדמות המעובדות מגיע לכ-690 מיליון דונם. עם זאת, גם הוא הזכיר כי קיימת בעיה משמעותית בפיתוח הענף החקלאי, בשל משאבי המים המוגבלים.
נראה כי משבר המחירים של שנת 2008 עורר את המדינות הערביות העשירות לפעול. בסעודיה, בחריין, בקטאר ובאמירויות לא חושבים על העולם הערבי כקולקטיב בתחום אספקת המזון. בשנתיים האחרונות החלו מדינות אלה להוציא מיליונים על רכישת אדמות וחוות חקלאיות במדינות עניות כדי להבטיח את אספקת המזון שלהן. כך למשל במרס 2009 ציינו בערב הסעודית את משלוחי האורז הראשון מאדמות בבעלות סעודית באתיופיה. השקעות דומות בוצעו גם במדינות כמו וייטנאם ותאילנד.
דורון פסקין הוא מנהל אגף המחקר בחברת אינפו פרוד מחקרים (המזה"ת)
