לימדו היסטוריה פמיניסטית! לזכר האווארד זין

חנויות הספרים בניו יורק ובבוסטון, קטנות כגדולות, העבירו בשבוע האחרון לשולחנות הקדמיים עותקים מספריו של הווארד זין, מחבר "היסטוריה עממית של ארצות הברית", שמת ב-27 בינואר. רוחו של זין - היסטוריון, מחזאי, סופר ופעיל פוליטי וחברתי – מרחפת בימים אלה על היכלי הספר האמריקאיים ומעוררת תגובות נרגשות בעיתונות ובבלוגים ברחבי האומה.

הפגנת נשים בירושלים (צילום: יעל ברנובסקי)

הנה, למשל: קט קימברלי כתבה פוסט הספד מלא אהבה בבלוג הפמיניסטי המצוין של מגזין Bitch.היא מתארת בו את ההשפעה הגדולה שהיתה לזין עליה, כתלמידה אמריקאית מהשורה. עד שראה אור ספרו של זין "היסטוריה עממית של ארצות הברית" ב-1980 (ובתרגום לעברית מאת מתן קמינר בהוצאת בבל ב-2007), כל מה שראו תלמידים אמריקאים בספרי ההיסטוריה הוא "תמונות של גברים לבנים מתים וגם גברים לבנים מתים ועוד גברים לבנים מתים" כדבריה. האוורד זין לימד אותנו שההיסטוריה של אמריקה מנקודת מבטם של גברים לבנים מתים אינה אלא בחירה מסוימת, מוגבלת, של היסטוריונים מסוימים. זו אינה ההיסטוריה של האומה בהא הידיעה.

בספרו הציע זין היסטוריה אמריקאית ממגוון נקודות מבט חדשות: של אינדיאנים, של שחורים, של מהגרי עבודה, ושל נשים מכל גזע ומעמד. יותר מכך, הספר עוקב אחר מאבקים עממיים: של אמריקאים-ילידים נגד הכובשים האירופאים, של עבדים נגד העבדות, של אמריקאים-אפריקאים למען זכויות אזרח, של עובדים, איגודים מקצועיים ומנהיגיהם נגד הקפיטליסטים, של נשים נגד הפטריארכיה. כלומר במקום היסטוריה של כיבוש, היסטוריה של שחרור (או ניסיון להשתחרר). חשבו על ההיסטוריה של יהודים ופלסטינים בישראל – ועל ההווה של יהודים ופלסטינים בישראל - מנקודת המבט הזאת, ושימו לב לכוחה הרדיקלי.

בהמשך להספד של קימברלי, אני תוהה עד כמה אצלנו בישראל מכירים כיום את ההיסטוריה מנקודת מבט עממית. ולעניינו של "פוסט פמיניסטי": עד כמה ישראלים למדו ולומדים את ההיסטוריה העולמית מנקודת מבט פמיניסטית, ואת ההיסטוריה המסוימת של התנועה הפמיניסטית: היסטוריה של מאבק הנשים לשחרור מעריצות הפטריארכיה בת מאות השנים.

האם ישראלים שלומדים היסטוריה עולמית לומדים על מרי וולסטונקראפט, שכתבה בסוף המאה ה-18 על שלילת הזכויות של נשים, וזרעה זרעים של שינוי? או על לוסי סטון, סוזן בי אנתוני ואליזבט קיידי סטנטון, שפעלו להשיג זכות בחירה לנשים במאה ה-19, או על מרגרט סאנגר, שפתחה מרפאה לנשים בתחילת המאה העשרים ופעלה למען הפצת אמצעי מניעה, או על אמה גולדמן, מנהיגת פועלים רדיקלית, שחברה לסנגר במאבק למען הפצת אמצעי מניעה לנשים ולשחרור נשים מנישואים והריונות כפויים? האם תלמידי היסטוריה בבתי ספר בישראל יודעים במה עוסקים "חדר משלך" מאת וירג'יניה וולף, "המין השני" מאת סימון דה בובואר ו"הילת הנשיות" מאת בטי פרידן? ומה בכלל אומרים השמות הבאים לתלמיד ולתלמידה הישראלים המצויים: גלוריה סטיינם, בבה אידלסון, קתרין מקינון, אדריאן ריץ, מרשה פרידמן, קיית מילט? האם אנחנו בישראל יודעים משהו על הפמיניזם האיסלמי, על תנועת הנשים בסין, ביפאן, בערב הסעודית?

האם ישראלים בכלל, צעירים כמבוגרים, שנלהבים להשתתף בוויכוחים על פמיניזם – בעיקר אלה בהם שמדברים בהכללות נזעמות על "הפמיניסטיות" בהא הידיעה – יודעים משהו על ההיסטוריה המערבית של תנועת הנשים, אחת התנועות החברתיות המגוונות והמרתקות של המאות האחרונות? האם אנשים שמעיזים לדבר בידענות על פמיניסטיות טרחו לקרוא אי פעם טקסט פמיניסטי?

המורשת הרוחנית של הווארד זין חיונית וחשובה מאין כמותה. עיקרון מרכזי שלה הוא זה: האנושות ודברי ימיה הם סך כל המאבקים של בניה ובנותיה. מאבקים לקיום, לשחרור, לצדק, לשיפור. ההיסטוריה של נשים היא לא פרק נפרד, הערת אגב, בהיסטוריה האנושית אלא קו עלילה מרכזי. מי שאינו מכיר את קו העלילה הזה מחמיץ את הסיפור כולו.