תוכנית ההתחברות

בנאומו אתמול בכנס הרצליה - כנס שבו בוחרים מנהיגים להשמיע את החזון שלהם - בחר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להתמקד בנאומו בחזון ההתחברות למורשת. אולי כתשובת המשקל לאריק שרון שבחר בכנס הזה להודיע על תוכנית ההתנתקות.

זה לכשעצמו חשוב וראוי. עצם העובדה שראש ממשלה בישראל מבין את חשיבות העיסוק בנושא החינוכי, ערכי, יהודי וציוני, זה חשוב. בדברו על המציאות והאתגר החינוכי אמר: "צבא חזק וגם כלכלה חזקה אינם מהווים ערובה מספקת לקיומנו כאן, אם אין לנו את המחויבות להיות כאן לכתחילה. את זה ניתן לייצר רק באמצעות החינוך". עד כאן מקובל על כולם. גם הרב גפני וגם ש"ס, שהצטרפו באחרונה למהלך הציוני ולמוסדותיו, יכולים לחתום על המילים הללו. המשיך נתניהו ואמר: "אם תחושת השליחות תתפוגג, והמקורות הרוחניים יתערפלו, אז גם עתידנו יתערפל". מצוין. על זה גם חסידי חב"ד מוכנים לחתום. משפט הסיום של החזון היה: "אם הדור הצעיר לא יאהב את הריגוש החלוצי, לא יירתם להקריב, אם לא יאהב את העם והמדינה, אז עתידנו לוט בערפל", וכאן הזכיר נתניהו את נפוליאון מחד גיסא ואת יגאל אלון מאידך גיסא, שדיברו על הזיכרון של העם היהודי, ועל גורלו של עם שלא מחובר לעברו. 

בסך הכל, ראוי, חשוב ונכון שהנושא החינוכי והציוני הזה יעלה על סדר היום. טוב לומר ולהדגיש שוב ושוב שלא די בכלכלה ובצבא כדי להבטיח עתיד של עם, אלא צריך גם התחברות - לרוח, לנשמה היתרה, לעבר ולעתיד.

המילה התחברות, בה הירבה להשתמש ראש הממשלה באומרו: "היום אני מבקש לא לדבר על ההתנתקות אלא על התחברות - לעברנו, לעתידנו ולעתיד ילדינו", היא מילת המפתח הראויה לדיון לגיטימי ואף נוקב - התחברות למה, וממתי? במילים פשוטות, עד היכן בהיסטוריה אנחנו מתחברים? האם די לנו להתחבר 120 שנה אחורה - לתחילת התנועה הציונית, ומשם להתחיל את מסע ההתחברות שלנו? או שמא עלינו ללכת הרבה יותר אחורה ולהתחבר לגירוש ספרד, לתור הזהב בספרד - לרמב"ם ולכל חבורתו, ולפניו לרש"י באשכנז? או אולי אפילו קודם - לבית המקדש השני, או אפילו הראשון? לאילו דמויות אנו אמורים להתחבר - לרבי עקיבא? לתנאים והאמוראים? לדוד המלך? ליהושע בן-נון? או אולי אפילו קודם - למשה רבנו?

זו לא שאלה מאיפה מתחיל החומר למבחן בהיסטוריה. זו נקודה מרכזית בדיון על עומק ומהות ההתחברות. זה לא חוכמה להגיד "צריך להתחבר". השאלה היא למי, ממתי ואיך.

היסטוריה של יותר מ-120 שנה 

רבים וטובים יצאו בזמנו נגד הביטוי "העלייה הראשונה". הביטוי הזה, המיוחס לגל העלייה הנרחב הראשון בעת החדשה בין השנים 1882-1904, בעצם שמו טוען שכביכול לא היו עליות לפני כן, שהרי אם משהו נקרא ראשון, זאת אומרת שלא היו לפניו. המתנגדים טענו שיש בכך התעלמות ממאות ואלפי שנות היסטוריה ועליות לארץ בכל תהליכי שיבת ציון - שהרי רק באלף השנים האחרונות היו עליות בעלי התוספות, ועליות ספרד ופורטוגל, עליית צפון אפריקה, עליית החסידים, תלמידי הגר"א, עליית רבי יהודה החסיד, עליית תלמידי הבעל שם טוב, עליית תלמידיהם של ר' יהודה ביבאס, ור' יהודה בן שלמה חי אלקלעי, עליית אעלה בתמר ועוד עולים ועליות רבות וטובות.

על אותו משקל ודיון ממתי התחילה העלייה הראשונה - ומה היה לפני, נשאלת השאלה בעקבות נאומו של ראש הממשלה היא עד היכן אנחנו מתחברים? האם די לנו לחבר את תלמידינו לתחילת הציונות ולהאמין שבכך הם יקבלו ויפנימו את "הריגוש החלוצי" שעליו דיבר ראש הממשלה? או שמא עלינו ללכת הרבה-הרבה אחורה כדי להתחבר ולמצוא עוגן בשורשים הרבה יותר עמוקים ומרגשים.

השבוע זכה בנו של ראש הממשלה, אבנר, בחידון התנ"ך בירושלים. הישג מכובד ומשמח לכשעצמו. גם חתן התנ"ך הצעיר וגם הוריו הנרגשים יודעים שהתנ"ך הזה תחילתו לא לפני 120 שנה, אלא לפני למעלה מ-3,000 שנה. לשם צריך להתחבר, ולכל הדמויות משם וצפונה.

פרשת יתרו - הבסיס

השבת, פרשת יתרו, נעמוד כולנו בבתי הכנסת, ונשמע שוב את פרשת מעמד הר סיני ואת עשרת הדברות. אלו אבני היסוד, זו תחנת היציאה שממנה יצאה הרכבת היהודית לדרך. ממנה יצאו התנועות החברתיות והלאומיות, הכמיהות והעליות לארץ.

לא די להתחבר 120 שנה אחורה. את הטעות הזו משלמים היום, בין היתר, הקיבוצים המופרטים, ושאר נושאי דגל האינטרנציונאל

הסוציאליסטי, שהמנונו אמר (בתרגומו של שלונסקי): "עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה, מִגַּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל.אין רב ריבנו ומושיע - לא אל, לא מלך, לא גיבור, בזרוע נטויה נבקיע אנחנו דרך אל האור".