אל תפנו מתנחלים מבית יהונתן

פרשת בית יהונתן, המבנה בן שבע הקומות שבנו מתנחלים בלב סילוואן ללא היתר ובית המשפט הורה לאטום, עלה לכותרות שעה שפרקליט המדינה נזף בראש העיר ניר ברקת על שעיכב את ביצוע פסק הדין, והאשים אותו בפגיעה בשלטון החוק.

כחבר מועצת עיריית ירושלים מטעם מרצ, רב הפיתוי להתייצב מאחורי התביעה לבצע את פסק הדין ללא דיחוי, אולם הפעם, אין אני תומך בפרקליט המדינה. עמדתי נובעת משחיקה הולכת ומעמיקה באמון שאני רוחש לשלטון החוק ולמערכות המשפט, במיוחד בשל עיסקת החבילה שראש העיר יציב לפתחנו: בית יהונתן תמורת 71 בתי פלסטינים שנבנו גם הם ללא היתר באותה גבעה. כשעומדת הברירה להציל את משפחות הפלסטינים תמורת מבנה למתנחלים, אני בוחר בשיקול ההומניסטי במקום בשיקול הפוליטי.

ברם, מעבר לחשבון התועלתני, פרשת בית יהונתן מהווה הזדמנות פז להתבונן בגישה של מערכת המשפט כלפי מזרח ירושלים בכלל וסוגיית הריסת בתים בפרט.

שתי גישות שונות ומנוגדות יכולות להנחות יועץ משפטי העוסק בבנייה הבלתי חוקית. אחת, מקצועית טהרנית, נאמנה לכללי המקצוע ולעקרונות המינהל היבש, גורסת שהחוק הינו חזות הכל, וכל עבירות הבנייה עבירות הן, אלה המבוצעות במערב ואלה המבוצעות במזרח, מבנים הנבנים לשם בצע כסף, או לשם בניית קורת גג צנועה למשפחה ענייה.

לעומתה קיימת גישה שנייה, הנובעת מההבנה שבמזרח ירושלים המציאות מורכבת למדי ואינה מאפשרת להקפיד על כללי החוק עד התג האחרון, מודעת לכך שאין פותרים בעיה אחת על ידי יצירת בעיה אחרת, קל וחומר כשהדבר כרוך בנזק בלתי הפיך ובסבל לא מידתי, ועל אחת כמה וכמה כשהעבירה הינה תולדה של מחדל תכנוני ממלכתי מתמשך.

הגישה הרווחת בפרקליטות המדינה צמודה ללשון החוק, נוקשה וחסרת פשרות. היא עומדת על כך שאין זה משנה מה הסיבה ומה מידת הסבל הנגרם למשפחה ואף מוסיפה שוויתור מצידם על בנייה בלתי חוקית כמוה כפרס לעבריין ומעודדת עבריינות עתידית.

גישה זו מתעלמת לא רק מהצדק הטבעי אלא גם מרוח היהדות המגולם בדברי חז"ל, "יפה כחה של פשרה מכח הדין", ובנוסף, היא הרסנית, מייצרת גלים של שנאה העלולים להתפרץ בכל רגע.

החוק היבש משכלל את הכיבוש

אם ויתור על בנייה בלתי חוקית היא פרס לעבריין הרי שהריסת בית בלתי חוקי הוא פרס לקיצונים משני הצדדים, המייחלים לתירוץ טוב להסלים את הסכסוך. מערכת משפטית הרואה באכיפת החוק גולת הכותרת של תפקידה, פועלת כאילו בחוץ הכל תקין ואין כלל פוליטיקה סביבה, היא עמוד התווך של מדיניות ימנית דורסנית החותרת למרר את חיי הערבים בעיר עד שיעזבוה.

המערכת המשפטית אינה עוסקת בפוליטיקה, חלילה. היא רק משחקת לידם של פוליטיקאים, והכל באופן סטרילי, מעונב ובחסות החוק. משפטנים אלה יכולים להיות עורכי דין מעולים במשטר תקין, שבו אין פוליטיקה ואין בו אפליה, קיפוח, גזענות.

הבעיה הינה שירושלים רחוקה מאותו מצב, ומי שמתנהג בה כאילו חיים אנו בעיר מתוקנת, מנותק מהמציאות ומשום כך מזיק. משפטנים שרומסים את הזכות לקורת גג של אנשים תמימים שהמערכת הממלכתית שהם מייצגים מונעת מהם לבנות כחוק, עושים בדיוק מה שהימין מצפה מהם.

המאמץ הבלתי פוסק "לאכוף את החוק במזרח העיר", הינו בעצם אמצעי "מכובס" לאכוף את השליטה הישראלית על מזרח העיר. למעלה מ-42 שנות "איחוד" לא מחקו את הפערים בין מזרח למערב ולא הצליחו לטשטש את העובדה שבירושלים מתקיימות זו לצד זו שתי חברות, שולטת ונשלטת. הערבים בירושלים חיים תחת כיבוש. חוקי המדינה הם חוקי הכובש לא רק בעיניהם אלא גם על פי החוק הבינלאומי הקובע שהשלטון הישראלי במזרח הבירה הוא בלתי חוקי בעליל. כל מעשי השלטון מכוונים להעמקת השליטה. אין רגע בחיי הערבי במזרח העיר שהממסד לא טורח להזכיר לו מה מעמדו בסדר החברתי, נחיתותו מזדקרת בכל שטחי החיים, ותודעתו חרותה בהווייה זו.

ד"ר מאיר מרגלית, חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת מרצ