כתבתה של עירית גל על שהתרחש בהאיטי בכל הנוגע לסיוע מטעם אומות העולם, שודרה זה מכבר בערוץ 1. גם תחת ההנחה הנכונה תמיד כשמדובר בכתבות שכאלה, כי המציאות בהאיטי לא הייתה בדיוק כפי שהוצגה, הרי שהיא הבהירה כי מה שהוצג לעולם כ"פעולות הצלה" בפורט או פרנס היה ברובו לא יותר ממצג שווא.
במקום להיכנס מהר ככל הניתן לעיר החרבה ושם לבצע את משימות ההצלה והרפואה שלשמן הגיעו להאיטי, העדיפו רוב משלחות הסיוע שלא לבוא במגע מיידי וישיר עם אלה שניתן היה עדיין להצילם. לדברי הכתבת, שהסתובבה בעיר לבדה ללא כל הפרעה, התירוץ להימנעות מכניסה לפורט או פרנס היו דיווחי רשתות הטלוויזיה, בעיקר CNN, שמסרו על חבורות בוזזים חמושים שעלולות לסכן את צוותי הרפואה. לפיכך התמקמו רוב המשלחות במאהלים משוכללים בסמוך לשדה התעופה, ושם, מול התקשורת העולמית, עסקו בהצלה וירטואלית - במתן ראיונות אינסופיים על הציוד, הצוות, והיכולות. הייתה זו פעילות תקשורתית יח"צנית שהסתירה אימפוטנטיות מוחלטת בכל הנוגע לביצוע משימת הסיוע עצמה.
מתברר שהמשלחות הישראליות, האחת מטעם צה"ל והשנייה פרטית בפיקודו של אל"מ (מיל') ד"ר אפרים לאור היו בין הבודדות שנכנסו לעיר וטיפלו בחלק קטן מאלפי הפצועים והגוססים ששכבו חסרי אונים ברחובותיה. רק אחרי שמונה ימים, ולאחר שצבא ארה"ב השתלט על פורט או פרנס, הואילו המשלחות שהשתכנו בשדה התעופה לצאת ממחנותיהם הנוחים ולהצטרף למלאכת הסיוע. עבור רוב נפגעי האסון היה זה כבר מאוחר מדי. אחד מתושבי פורט או פרנס אמר בכתבתה של גל כי במקום להיכנס לעיר עם סיוע רפואי עשו זאת האמריקנים עם רובים בלבד.
את תמונת הפקרת פצועי פורט או פרנס בשבוע הראשון והקריטי להצלתם איששו דברי הנשיא לשעבר קלינטון, שהתנצל בפני תושבי האיטי על העיכוב בהגשת העזרה.
| מה עשינו שם? |
|
| יחסי ציבור במקום הצלת חיים / יואל דונחין |
|
במקום בית חולים שדה עדיף היה לשלוח להאיטי בתי שימוש ניידים, אך הם לא מצטלמים טוב. משלחות ישראל לאזורי אסון הוכיחו כי פעילותן היתה לשווא |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אלא שבכל זה אין כל חדש. מי שהופתע מהתנהגותן של משלחות הסיוע המערביות בהאיטי יכול למצוא מקבילות זהות לה במרכז אירופה רק לפני עשור וחצי. בפרק הראשון של המלחמה ביוגוסלביה לשעבר בקיץ 1995, הטיל האו"ם על גדוד הולנדי מטעמו להפריד בין הניצים בסרברניצה שבבוסניה. חיילי הגדוד ידעו בדיוק מה עלול לקרות לגברים הבוסנים שהועלו על משאיות הגירוש שהביאו הסרבים החמושים, אך הם לא נקפו אצבע כדי למנוע זאת. התוצאה הייתה הטבח הגדול ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו 8,000 גברים בוסנים.
במרץ 1999 החל הפרק השלישי של המלחמה ביוגוסלביה לשעבר, שבו תקפה ברית נאט"ו את צבא משטרו של מילושוביץ נשיא סרביה. עם תחילת המתקפה דרש מפקדה הגנראל ווסלי קלארק להפעיל 24 מסוקי אפאצ'י נגד כוחות סרבים קטנים, שעסקו בגירוש כפריים אלבניים מקוסובו. שלושה שבועות נדרשו לצבא ארה"ב להניע את 24 המסוקים לגזרת הפעולה והראשונים בהם הגיעו לקוסובו רק ב-14 באפריל. כל אותו הזמן המשיכו מטוסי נאט"ו לא לסכן את טייסיהם ולהפציץ את מטרותיהם רק מגובה רב, מה שהביא גם להחטאות רבות, גם להרג מיותר של אלפי אזרחים וגם לא עצר את מסע הגירוש והרצח של האלבנים.
גם כשהיו המסוקים מוכנים סוף סוף לפעולה, המשיך צבא ארה"ב להימנע מהפעלתם. טענות על ציוד לראיית לילה חסר, אימונים שטרם בוצעו ואחזקה לקויה היו חלק מהעילות לאי הפעלת המסוקים עד לתום המלחמה, לאחר כחודשיים וחצי. המלחמה הסתיימה אמנם בהדחתו של מילושוביץ, אך במהלכה נוכח העולם כי אין בידיו של צבא המצוייד במיטב כלי הנשק למנוע רצח וגירוש, המתחוללים מתחת לאפו.
מכנה משותף ברור קיים בין מקרה חיילי האו"ם בסרברניצה ב-1995, בין אי הפעלת מסוקי האפאצ'י ב-1999, ובין הימנעות מפעולה של חלק ממשלחות הסיוע מול הריסות פורט או פרנס שבהאיטי 2010. מדובר בערכיה הנוכחיים של התרבות המערבית, הרואה בהגנה על הפרט ערך עליון ומוחלט.
על פי ערכיה של אותה תרבות, גם אם תוצאת ההימנעות המוחלטת מהסתכנות תעלה בסבלם או במותם של בני אנוש אחרים, עדיין ייחשב המעשה ראוי. אם צבאות מדינות המערב נמנעים מלבצע משימות עקב החובה למנוע כל סיכון לחייליהן, אין להלין על משלחות הסיוע מטעמן של אותן המדינות, הנמנעות לסייע לקורבנות רעש אדמה עקב שמץ של חשש לפגיעה בהן.
ערכיה של החברה המערבית מרחפים בחלל הריק המוסרי שהיא יצרה עבור עצמה, כשהם נטולי הקשר ביחס למציאות. במצב זה אין כבר יותר מקום לטוב מוחלט או לרע מוחלט, כמו גם שאין מקום לחמלה, לתמימות ולשכל הישר ובטח שאין בו כלל מקום לסיכון לשם הצלת חייו של האחר.
מה שנותר מכל אלה הן הצהרות חלולות, שאין כל כוונה לממשן בפועל. זהו המקום שבו פרח המוסר הכפול והסותר את עצמו איפשר את מה שהעולם חזה בו בסרברניצה ובקוסובו, וזהו גם המקום שבו נוצר דו"ח גולדסטון בעניין "עופרת יצוקה".
הדו"ח מהווה עוד אבן דרך בהידרדרותו המוסרית של המערב המפונק והנהנתן, הרובץ על משמניו ומסרב להכיר במציאות המעיקה ההולכת ונוצרת סביבו.
בסופו של דבר תכה האמת במי שכתב את הדו"ח ובמי שתמך בו. עד אז חובה על ישראל להגן על עצמה בלי כל התחשבות בו ובאמונות החולניות שהוא נשען עליהן.
אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל
