יחסית לספר שעוסק בשיחות עם אלוהים, "אתה מדבר אלי?" מפעפע רמות מסוכנות של תיעוב ושנאה. יש בו מטופל שמתאר בלעג קודר את הרופא הקודם והאשכנזי שלו, איש רע לב שמתבטא בעברית עלובה, ומולו יש פסיכולוג שמטנף בהנאה גלויה על רוחניקים בכלל, ויוגים בפרט, וזאת למרות שבהמשך הקריאה מתגלה שהוא בכלל לא רחוק מהם בגישתו.
ספר הביכורים של יוסי חמו נע בין בוסר והתלהמות לבין נגיעות מעניינות של השראה, בין קלישאות מהממות לבין ניצוצות של הגות מסקרנת. הוא כותב ששיחות עם אלוהים שייכות לקדושים או למשוגעים ושפסיכיאטרים זקוקים לטיפול נפשי יותר מכל אדם אחר, אבל אם לוקחים נשימה עמוקה וצולחים את המהמורות המביכות האלו, אפשר להמשיך איתו בטיפול, ואז הסלחנות הופכת לפעמים להפתעה נעימה למדי.
דין, המטופל המשוחח עם אלוהים בספר, מתאר אל מואנש מאוד, שותה ומעשן, כי משעמם לו וכי נמאס לו מכל הטקסים שעורכים לכבודו "קופים מחופשים שקוראים לעצמם הגמונים ורבנים". האל שלו הוא פילוסוף זקן ולא שמח עם "עיניים ריקות כמו באר שלא רואים את תחתיתה". הוא לא עמוק מיני ים – סתם בדיכאון קשה, הוא מתייחס אלינו כמו אל חרקים והאהבה שלנו אליו דומה לסינדרום שטוקהולם – בני ערובה שמתאהבים בשוביהם.
הפסיכולוג של דין שואל את מטופלו הקשקשן למה להאשים את אלוהים רק במה שרע ולא לברך אותו על מה שטוב, כמו שעושים הדתיים. הוא תוהה בינו לבין עצמו למה העניים, שאין להם כמעט על מה להודות, הם אנשים יותר מאמינים, בעוד שהעשירים, שקיבלו מהאל כל כך הרבה, דווקא נוטים להיות חילונים גמורים. וכך מתפתח פה דיאלוג תיאולוגי בסגנון אפלטוני למחצה, בין שתי דמויות שתפיסות האלוהות שלהן שונות לחלוטין, שלא לומר קוטביות ממש.
המפגש הראשון של דין עם אלוהים מתקיים אחרי הלווית אביו – דמות פלקטית מדכדכת של עולה צפון אפריקאי, שהיה סוחר גדול בארץ מוצאו והפך לאיש מובטל ומריר בישראל. ההתרסה של הבן מול האל, כמה שגרתי ומפרך, היא מרד באדיקותו של אביו. אבל אז דין תוהה אם המחזה שנגלה לעיניו הוא מציאות או הזיה, והאלוהים משיב שזה בכלל לא חשוב: "מי שנמצא בך מטעמי קיים גם קיים" – משפט יפה שחסרים עוד כמוהו בספר המוזר הזה, שכולו עליות ומורדות, כאילו לא נכתב על ידי אדם אחד. שהרי זוהי תמצית האלוהות – הניצוץ שלה נמצא גם
בקרב מי שבכלל לא מאמין בה, וחמו הצליח לנסח זאת ברוב חן.
המטפל של דין, לעומת זאת, מחובר לשורשים הפגאניים והכנעניים שלו ומעריץ הרים, עננים ורוח. האמונה התובענית והמאנישה של המטופל פוגשת את הגישה הפילוסופית של המטפל, שאצלו האלוהים הוא הכל. הוא לא חייב לנו כלום, כי הוא מה שיש. שיגעון גדלות מול ענווה, התרסה מול הכלה, כי המקצוע הטיפולי דורש סוג מיוחד של אמונה.
"אני לא אחראי על הסבל שלך יותר ממך", אומר אלוהים לדין, ולפסיכולוג לא נותר אלא להסכים. ההפרעה הנרקיסיסטית זוכה למענה הולם, מבטל. ההשגחה הפרטית לפי "אתה מדבר אלי?" היא בעצם סימפטום פתולוגי שיש לטפל בו בכלים מקצועיים. כמה נועז, חתרני ולגמרי בלתי צפוי מצידו.
* "אתה מדבר אלי?" מאת יוסי חמו. הוצאת כנען, 209 עמודים.
