על מחרחרי המלחמה מיוסי פלד ועד אביגדור ליברמן דיברו מספיק. אלה אנשים ישרים ושקופים. אך כעת יש לזעוק אל מתחזי השלום. צריך לצעוק באוזני ראש הממשלה: פניך לא לשלום, ואל תבלבל את המוח. פניך למלחמה עם סוריה,
ואתה יודע את זה, גם אם אינך משתוקק לזה. אם פניך היו לשלום, היית יושב עם אסד ומשיג אותו. אתה יודע את המחיר.
אתה גם יודע לאן מובילים הסירובים והסרבנויות, התחפושות והמסכות. מגולדה ועד אולמרט הם מובילים למלחמה, לדם ולקרבנות חינם. אריאל שרון שלח את אסד לכל הרוחות, כשזה עמד כעני בפתח והתחנן לחבל הצלה. התירוץ היה שאסד חלש מדי, אז למה לנו. התוצאה היתה שהוחמץ שלום עם סוריה בתנאים הכי נוחים שאפשר.
היורש, אולמרט, התעלם בתורו מתחנוני אסד, כי האמריקנים ציוו עליו להתעלם. המחיר היה מלחמה אומללה ומקוללת בלבנון.
השמאל, משום מה, גם הוא לא שש לוותר על רמת הגולן תמורת שלום, כך שהשקט מצד התקשורת – חוץ מכמה משוגעים לדבר, ככותב שורות אלה, מובטח.
התירוץ של נתניהו הוא אמיתי: הוא לא מאמין בשלום הזה, נקודה. הוא ימנע אותו כל עוד לא תהיה מונחת לו חרב אמריקנית על הצוואר. כקודמיו, הוא מדחיק את הידיעה הברורה כשמש, שבעקבות חרחורי השלום שלו תהיה מלחמה. הוא גם יודע כמה היא תהיה איומה. הוא יודע גם יודע, שבעקבותיה יושיבו אותו לחתום על אותו שלום שמזומן לו עכשיו, פלוס קורבנות השווא. אבל מה, תהיה עוד שנה של הישרדות בשלטון? תהיה. זה העיקר. הוא כבר ימצא תירוץ להשקיט את המצפון, ונאומיו בבתי הקברות הצבאיים, כאדם ידוע שכול, יהיו משובחים משל קודמיו.
אבל עוד לא מאוחר, עוד אפשר להציל.
