הקמפיין האחרון של רשת הספרים "סטימצקי" קורא לציבור הרחב לבנות את "מדף הספרים הגדול בעולם", שזה אומר לעלות לאתר תמונה של עצמך + פרטים אישיים + המלצה על ספר, וליצור מעין אינדקס אורגני של המון המלצות, וכנראה גם מלא לקוחות. סך הכל מדובר בקמפיין שיווקי, לא מעבר לכך, אבל הוא בא על רקע תופעה הרבה יותר נרחבת, ושבמובן מסוים ניתן לכנותה "מותו של מבקר הספרות".
שמעתי שחריצ'בסקי החדש פשוט כובש (צילום: עופר עמרם)
התופעה קיבלה מימדים נרחבים ומופרכים לפני כמה שנים, כשמוכרי הספרים החליפו בעצם את המבקרים בתור בעלי דעה. היום, על פי רוב, צרכני הספרים מקשיבים להמלצת המוכר הרבה יותר מלהמלצת המבקר, אם בכלל הם מקשיבים להמלצת המבקר. תופעה זו רק הולכת ותופחת. כמובן שזה קשור קשר הדוק לתרבות המבצעים ולאופן בה רוב הציבור קונה ספרים - קודם מה במבצע, אחר כך מה במבצע השני ולבסוף מה ראוי.
הצעת החוק שמנסים שרת התרבות לימור לבנת, ח"כ ניצן הורוביץ' וח"כ זבולון אורלב להעביר
בנוגע לשוק הספרים כוללת גם סעיף "גילוי נאות" בכל הנוגע להמלצות המוכרים. הרי ברור לכולם שמאחורי רוב המלצות המוכרים מסתתר אינטרס של החנות, שהוא האינטרס של ההוצאה המסוימת, שעל ספריה המוכר ימליץ כי כך נאמר לו.
מאותה הסיבה חשודים משהו כל אותם פתקים צהובים המודבקים לכאורה כלאחר יד על ספרים בחנויות בסגנון: "ספר כובש, ממכר. על החתום - צילה". מי זו צילה? האם היא קיימת בכלל? וגם אם כן, איזה ערך יש להמלצה שלה? לחלק ניכר מהקוראים זה לא ממש חשוב. מסתבר שזה לא משנה איזה רקע ספרותי יש לצילה, כמה ספרים היא קראה בחייה והאם כמו מבקרת אמיתית היא בחרה את המלצתה מתוך מספר ספרים שקראה. כאן ברור שצילה לא קראה את כל עשרות הספרים שהגיעו אליה בחודש האחרון, אבל למי איכפת. בטח לא לקוראים.
אפשר להגיד דברים רבים על מבקרים ספרותיים, כולם יהיו כוללנים מדי. יש מבקרים כאלו ויש אחרים, יש שלמדו ספרות, יש שמפרקים כל ספר כמו ששען מפרק שעון כדי להבין מה מכונן אותו, יש מלומדים ויש בורים ויש כאלה שהם אורגניזם של התחשבנויות. אבל חלק ניכר מהמבקרים למדו ספרות, קראו ספרות והרבה, יש להם כלים שהופכים אותם למבקרים, כלים אנליטיים, כלים של פרספקטיבה וידע. כשמבקר מסוים ומכובד ממליץ על ספר, הוא ממליץ עליו על סמך כל הספרים ולימודי הספרות והקילומטראז' הספרותי שעשה בחייו.
נכון שלא תמיד צריך לקבל את ההמלצה שלו וספרים הם גם עניין של טעם ("חמתי קראה והתעלפה", אמרה לי מוכרת לאחרונה), ושוב יקום מישהו ויגיד: "אפשר לחשוב איזה מבקרים יש היום? ברוך קורצוויל?
ושתדע לך שאני מעריך מאוד את הדעה של חמותי, לא פחות מאיזה מבקר פלצן ומתוסכל שאמר שהספר של נרדית נבון חריצ'בסקי הוא שערורייה רק בגלל שהיא היתה שכנה פעם של אחותו, והיתה איזו פרשיית דוד מים שהתפוצץ בבניין ועד היום אחותו לא סולחת".
ואולי זה חלק טבעי מהחברה בה אנו חיים, עידן האינטרנט שמטשטש את
הגבולות בין מבקר למבוקר, שהופך כל אחד וכל דעה ללגיטימית. כיום, הבלוגר זב החוטם מכריז על עצמו כ"מבקר", ומחליט להלל או לקלל ספר שקרא או לא קרא, ואם זה נשמע ראוי, וכאן החטא של ההוצאות עצמן - זה אפילו מוצא את עצמו בפרסומת על הספר. כל זה מתרחש כשדעותיהם של מבקרים מכובדים כמו פרופסור גבריאל מוקד, אמנון נבות ואחרים לא שלא נספרות, כבר לא מתפרסמות. זה יקר מדי, זה אקדמי מדי, תמיד אפשר למצוא מישהו שימליץ. זה לא סיפור.
ובפועל, פחות ופחות אנשים קוראים ומקשיבים למבקרים ויותר ויותר אנשים מקשיבים למוכרים, לממליצים ולחמותם. אחר כך מתפלאים שסופרים איכותיים לא גומרים את החודש, ושנרדית נבון חריצ'בסקי קנתה לחמתה בית בקיסריה.
