לפעמים צריך לחפש את סוד ההצלחה דווקא במה שאין במוצר טלויזיוני, ולא במה שיש. הנה, ב"החיים זה לא הכל", דינוזאור שעלה לאויר ב-2001 , אין הומור גזעני. אולי מפני שכל הדמויות - הנוימנים, הברנשטיינים, קנובלר והזילברמנית - מתהדרות במין אשכנזיות כללית שכזאת, כלומר, מצקצקות בלשונן, פוחדות ממה-יגידו-השכנים, מציגות נשים תובעניות, שתלטניות וחסרות חוש הומור ומקדשות את ערכי הנעבכיות הגברית.
"החיים זה לא הכל". מגיע להם, ולנו, קצת יותר (צילומים: יוני המנחם)
וגם אין ביטויים בוטים, מילוליים ופיזיים, של חרמנות חסרת גבולות. גם תשוקה אין. הדמויות לעולם לא נחלצות מגזרת הגורל העילאית: זוגיות היא חובה מקודשת, כלא הכרחי, שבו חיים גברים קלולסים לחלוטין ונשים מטורללות מרוב דעתנות רודות בהם בלי מצרים. זה מצחיק? לפעמים. לעתים רחוקות. אולי בכלל לא. הכל תלוי בהשקפת העולם שאותה תביאו עימכם אל המסך, לחצי השעה השבועית הזאת שעוסקת בעיקר בהבדלים סטריאוטיפיים בין גברים לבין נשים.
"החיים זה לא הכל" היא סידור עבודה מעולה לאבי קושניר ועידן אלתרמן, ענת וקסמן ויעל לוונטל. למרבה הצער, גם בפרק הראשון של העונה השמינית, מתגלה שהשחקנים ראויים לתסריט יותר אינטליגנטי מזה שמושם בפיותיהם, ואולי גם הצופים - שבויי "רוקדים עם כוכבים"
שלא רצו לפספס את רגע ההכרזה הדרמטי ונתקעו עם "החיים" כדבק בין שני חלקי המשדר - ראויים ליותר.
טוב שיש צחוקים מוקלטים
למשל, ליעל לוונטל שבוחרת לבנה הנולד שם קצת פחות מופרך מ"אלוהים", לעידן אלתרמן שנזכר בהיסטריה באבהותו הטריה רק פעמיים או שלוש ולא לאורך כל הפרק, לקושניר שהוא קצת פחות מטומטם מכפי שהוא מתגלה גם בפרק הזה.
מאידך, מקובל לא להתווכח עם הצלחות גדולות, גם אם הן מפיצות ניחוחות
עבשים של סיטקום מתחילת האייטיז, גם אם הסיטואציות שבהן מופרכות אחת אחת וגם אם הקומיות שלהן מושגת יותר באמצעות הצחוקים המוקלטים מאשר במאמצי כתיבה כנים.
"החיים" היא איפוא הסדרה האולטימטיבית עבור צופים שנהנים מכל דבר שיש בו ארבעה שחקנים מובילים, סט סביר לגמרי, דיאלוגים שמעידים על טמטום מקובץ של כולם ואותם צחוקים מקופסה שמפוזרים פה ושם להגברת הרושם. יותר מזה לא הצלחתי למצוא בפרק הראשון של העונה השמינית. ב-2007, נדמה לי, הפסקתי לצחוק מול הפרקים הבודדים שראיתי ובעטתי בנעל הבית הישנה הזאת באופן סופי. לצערי, לא ראיתי אתמול דבר שיגרום לי לאסוף אותה ברחמים ולהחזירה להרגלי הצפיה שלי.
