שמחתי והתרגשתי, אבל חשתי גם קצת ריחוק וניכור. התחושה היתה קצת כמו מפגש עם חבר ילדות שלא ראית שנים. מאלה שנחמד לפגוש, אבל אחרי השלום-שלום ומה קורה איתך?"
היא תמיד דאגה להזכיר לי שההצעה שלה עומדת בעינה ושמבחינתה, אני יכול לארוז מזוודה, להגיע אליה - ומשם כבר נסתדר"
היא הודיעה לי במפתיע שהיא מגיעה לארץ לטיול קצר ושאלה אם אוכל לארח אותה ואת אחותה שהצטרפה לטיול במשך שהותם בתל אביב. אהבה ישנה תמיד נשארת?
פורסם:
09.02.10, 18:52
יש אומרים שאהבה ישנה תמיד נשארת ויכולה לחזור. האומנם?
לפעמים מערכת יחסים נקטעת לא בגלל חוסר אהבה, אלא בגלל אילוצים טכניים או בגלל בעיות אחרות שהפריעו ליחסים להתממש. כך היה לי במקרה של מליסה מקנדה.
לפני עשר שנים בדיוק פגשתי אותה. היא הגיעה כמתנדבת לקיבוץ שבו עבדתי כמו חמור אחרי הצבא רק בשביל שהקיבוצניקים יוכלו לנוח בצהרים בלי הפרעה (ובעצם, גם בבוקר ובערב). היא היתה אחת הבחורות המדהימות שראיתי עד אז בחיי, שהיו מלאים בחיילות צה"ל שבילו יותר מדי זמן בשק"ם. מצחיקה, חייכנית, מלאת חיים ונראית בדיוק כמו שאני אוהב.
החיבור שלנו היה די מיידי. שבועיים אחרי שהגיעה, כבר היינו ביחד. ולמרות שידענו שבקרוב היא חוזרת לקנדה, הצלחנו ליהנות זה מזה. היא האריכה את השהות שלה בארץ כדי להישאר איתי עוד זמן, ופתאום, ביום בהיר אחד, זה נגמר. ואחרי סאגה שלמה של בכי והצעות מגונות כמו "בוא איתי, אבא שלי יממן את הכל" וכו', שחררתי אותה לנפשה ולנפשי והיא טסה חזרה.
באופן די הזוי, ועם הטכנולוגיה שהתקדמה עם השנים, הצלחנו להישאר בקשר מידי פעם. לפעמים זה היה מסתכם באיזה מייל בודד אחת לשנה וברכות מזל טוב לימי הולדת, ולפעמים זו היתה שיחת טלפון פתאומית שהיתה מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. היה לי ברור שהיא חושבת עליי מידי פעם, והיא תמיד דאגה להזכיר לי שההצעה שלה עומדת בעינה ושמבחינתה, אני יכול לארוז מזוודה, להגיע אליה - ומשם כבר נסתדר. היא הבטיחה וחלמה, ואני השתעשעתי מידי פעם ברעיון של אזרחות קנדית.
איכשהו זה מעולם לא קרה, והקשר התפוגג. עד לפני חודש.
היא הודיעה לי במפתיע שהיא מגיעה לארץ לטיול קצר ושאלה אם אוכל לארח אותה ואת אחותה שהצטרפה לטיול במשך שהותם בתל אביב.
בלי להתבלבל, השבתי באנרגיות חיוביות על העניין ואמרתי mi casa su casa (ביתי - ביתך), כמו שאומרים הלטינים.
מצד שני:
אז יש דבר כזה, מחזיר אהבות קודמות / יועד לוסטיג
כבר מספר ימים נעה שקטה, אחרי תקופה סוערת ונסערת שנמשכה זמן רב. הבטתי בריכוז בפניה. סימני השחור מתחת לעיניה דהו מעט, וניכר שזווית פיה, אשר קרוב לשנה כבר נמשך תמידית כלפי מטה, עברה למצב אופקי יותר. הקמטים במצח התרככו, וברגעים חפוזים ניתן היה לראות אפילו את עקבות גומתה המפורסמת. כי אחרי יותר משנה של פרידה, הוא התקשר
לא ברור למה עניתי כל כך מהר. אולי הייתי צריך לחשוב על זה קצת לפני? אבל זה כבר נאמר, ועכשיו צריך להתכונן. יש מצב שהגעתה לכאן לביקור קצר רומזת שהיא רוצה לבדוק אותי ואת הסיכוי לחדש משהו שנגמר ואופסן במחסן הזכרונות לפני עשר שנים? האם יש מצב שאני בנוי לזה ולאזרחות קנדית שבאופק?
הזוי, אך עם זאת יכול גם בהחלט להיות אמיתי. אחרי הכל, הזכרונות המעטים שנשארו לי מאז היו טובים מאוד.
האמת, קצת התרגשתי כשהיא התקשרה מהתחנה המרכזית. נסעתי לאסוף אותה ואת אחותה, וכל הדרך חשבתי אם זה יכול לקרות שוב. האם אש שכבתה לפני עשור יכולה להידלק שוב?
המפגש היה מוזר. הבטנו זה בזה, התחבקנו בחום, והיא הכירה לי את אחותה הצעירה. שמחתי והתרגשתי, אבל חשתי גם קצת ריחוק וניכור. התחושה היתה קצת כמו מפגש עם חבר ילדות שלא ראית שנים. מאלה שנחמד לפגוש, אבל אחרי השלום-שלום ומה קורה איתך? אתה מגלה שחוץ מסיפורים על המחנכת מכיתה ב', אין לכם הרבה על מה לדבר. חשתי מתח באוויר שלא ברור מאיפה נוצר.
חצי יום של סידורים והתארגנויות וטיול קצר בטיילת, והמתח לא נעלם. חשבתי שאולי נוכחות אחותה קצת הפריעה לנו לשחזר את אותם רגשות מהימים ההם. חייב אלכוהול, אמרתי לעצמי, זה הפתרון שיחזיר אותי אל הרגשות שאני זוכר מהקיבוץ.
בערב יצאנו לפאב הקבוע כדי לשתות ולהשתחרר, ודי מהר הבנתי שזה לא רק ביקור ידידותי בארץ חלב ודבש. היא שאלה אותי בישירות ובפשטות אם טוב לי פה ואם הייתי רואה את עצמי גר במקום אחר, וגם מה אני חושב עלינו ביחד.
היא כבר לא אותו בן אדם מצחיק, קופצני וכייפי
מה קורה לך גברת? תני רגע להבין איך הכנסתי את עצמי לאירוח הזה, תני לעכל, מה קנדה עכשיו? נלחצתי בקול רם. היא השתנתה, חשבתי לעצמי. עשר השנים שעברו עיצבו אותה מחדש. היא כבר לא אותו בן אדם מצחיק, קופצני וכייפי כמו שהתאמצתי לזכור אותה. גם השנים לא היטיבו איתה, ומגיפת עודף המשקל שתוקפת את אמריקה תפסה גם אותה ועשתה בה שמות.
הבנתי שאין מצב שהאש ניצתת שוב. אני לא רואה איך מחזירים עטרה ליושנה ומפתחים פה משהו אמיתי ודרכון קנדי. זה מת! אין לי אליה כבר כלום, למעט חסד נעורים של עשור שחלף ששינה אותי ואותה.
חבר אחד תמיד אומר לי שמה שצריך לקרות יקרה, ואם לא קרה לפני עשר שנים, אין סיבה שזה יקרה עכשיו. ואין מה לנסות. היא לא מדליקה אותי.
שלושה ימים הייתי צריך לארח, להדריך תיירות, ובעיקר להתחמק מחיזורים מופגנים שלה, כשניסתה כל הזמן להשאיר אותי לבד איתה ולהזדחל אלי למיטה בלילה. סורי דארלינג, זה לא יקרה. עשור זה שליש מחיי, וזה לא מעט. מה שהיה לא יחזור. אולי אבוא לבקר אצלכם ביום מן הימים, אבל איתך אני לא נשאר.
היי שלום יקירתי. חזרי לארץ הצפונית שלך ושלחי מייל ביום הולדת.
