החיים הם סרט
אישתאר אמנם חיה בצרפת אבל לדבריה "לחזור לקהל הישראלי זה כמו לחזור למשפחה". בראיון מיוחד היא מגלה על החלום לשחק בקולנוע ומספרת איך הפכה לדוברת הלא רשמית שלנו ולמה מעריצים נרגשים מביכים אותה
עשר שנים חלפו מאז שאישתאר ערכה הופעה באורך מלא משלה בישראל, באמפי קיסריה. מאז, כמובן, היא לא הפסיקה לבקר בארץ הולדתה, להתארח ולערוך הופעות בפורמט קטן יותר.
אבל בשנים שחלפו מאז, חייה של הזמרת הבינלאומית השתנו לחלוטין. היא זכתה להצלחה הולכת וגדלה מעבר לים, ילדה תאומים, בן ובת, והקליטה עם קובי פרץ את השיר "יחד", שהפך ללהיט היסטרי וגם אצלנו הגיע למקום העשירי במצעד השנתי.
מאז הדואט, היחסים המוזיקליים עם פרץ נמשכו. השניים אמנם נפגשו לראשונה דווקא בתוכנית בישול בטלוויזיה, אבל בזכות אשת יחסי ציבור משותפת הם רקמו את השיר ואחר כך לא הפסיקו להתארח אחד בהופעותיו של השני.
אתמול (ב') אישתאר הגיעה להיכל נוקיה בתל-אביב לעשות היסטוריה קטנה עם פרץ ולפתוח קופות במופע הישראלי הראשון במקום (לפחות מאז השתדרג מ"אצטדיון יד אליהו"). עבור אישתאר, ההופעה המרשימה היתה אפריטיף עבור הרגע הגדול שלה. ב-2 במרץ היא תערוך מופע גדול ועצמאי משלה, בהיכל התרבות בתל-אביב.
אישתאר (41), או אתי זך אם תרצו, כבר חיה בצרפת 18 שנה. משם היא יוצאת באופן קבוע לנמל התעופה ומסתובבת בעולם, זאת למרות שבשנים האחרונות החלה את מה שהיא מגדירה כ"שמירה על פרופיל נמוך".
אישתאר. אמנית טוטאלית (צילומים: עומר שורץ)
"אני מסרבת להמון הופעות", היא אומרת בראיון ל-ynet, "הילדים שלי עדיין קטנים ואני כרגע לא רוצה להתרחק. מהרגע שהילדים שלי נכנסו לי לחיים, הרבה דברים נרגעו. כשאני לא עובדת, סדר היום שלי מאוד בנאלי. אני
לא מזמן חזרה הזמרת מסיבוב הופעות בקנדה וארצות הברית. בקיץ היא מתכננת סיבוב ענק באסיה שיגיע שוב גם לאמריקה. הפעם, היא אומרת, היא תיקח איתה את הילדים. "בסוף אפריל הם יהיו בני שלוש. עד עכשיו הם היו קטנים מדי לטיסות ארוכות אני מעדיפה לקחת אותם איתי כשנוסעים למקומות עם הרבה ים ושמש, זה כמו חופשה.
"הופעות בארץ לא עשיתי הרבה בגלל עלות ההפקה, כי רוב הנגנים שלי הם לא מקומיים. ההופעה בהיכל התרבות תהיה באמת הראשונה מזה עשר שנים. אבל היא לא תהיה האחרונה. אני חושבת שמתכננים עוד הופעה נוספת, הפעם בקיסריה. כיף גדול לחזור ולגעת בקהל הישראלי. זה כמו לחזור למשפחה".
אחרי כל כך הרבה שנים מעבר לים, את מרגישה עדיין שליחות?
"זו שליחות שנכפתה עלי. לא בחרתי להיות שליחה. אני אדם שמגיל 15 מופיע על במה, המוזיקה היא בדם והיא כל חיי. הבעיות הפוליטיות שהיו בארץ, החל משנת 2000, נפלו תמיד על אלבום שהוצאתי. כך שקידום בטלוויזיה הפך לדבר מאוד סימבולי. כולם רצו 'להזמין את הזמרת הישראלית ששרה בערבית' ולדבר איתה.
"היו הרבה מקרים שהייתי מדברת דווקא על המצב הפוליטי בארץ, למרות שבאתי לדבר על המוזיקה, כשבין המוזמנים היו אנשים פרו פלסטינים ופילוסופים מהמגזר הערבי, אנשים שהיו נגד הדעות שלי. זה תמיד היה מזון מצוין עבור כלי התקשורת, אבל מאוד נמנעתי מלתת להם את הסיפוק. אני בדעה שכל מה שהוא קיצוני, לא נוגע לי. אני אדם שמנסה כל הזמן לגשר ולגעת במהות ולא בגלובליות.
"מטבעי אני אדם שרודף צדק"
"מובן שאני מאמינה שיהיה שלום", היא מוסיפה, "כי שלום מגיע ממקום אנושי ולא ממקום של דת. יש לי הרבה חברים מוסלמים שמאוד אוהבים יהודים ומאוד בעד שלום, אותו דבר לגבי נוצרים או אנשים מכל דת אחרת. לצערי, בתקופה שישראל היתה זקוקה נואשות לדוברים, לא היו. מעטים מאוד הגיעו לצרפת. אני בין האמנים הישראלים היחידים שם שהעזו לומר את מה שיש להם להגיד".
את אומרת שההסברה נכפתה עלייך אבל נראה שהיא מאוד חשובה לך.
"זה חשוב לי כי אני רואה מה קורה מסביב. אני צופה בטלוויזיה ורואה את התדמית של ישראל. היו מקרים שהייתי מגיעה לארץ, חוזרת לצרפת ושם רואה אותן החדשות עם פירוש שונה לגמרי. אתה בטוח שאתה נמצא בזמן אחר ובמקום אחר. אני מטבעי אדם שרודף צדק, אז בתור ישראלית אני לוקחת את זה למקום אישי. אני אזרחית של העולם, אבל בתרבות ובמהות שלי אני ישראלית. המשפחה והשורשים שלי כאן".
אחרי הדרך הארוכה שעברת, יש משהו שעדיין מפתיע אותך?
"מפתיע אותי כשאנשים בוכים. זה נוגע ללב, אבל מביך אותי. אני לא מבינה את התופעה כשרואים אמן ובוכים ורועדים. היה מקרה ספציפי שאישה הגיעה להופעה ובכתה. כששאלתי אותה למה, היא אמרה לי שהיא בוכה משמחה. אבא שלה היה נכה כתוצאה מתאונת דרכים, והשיר שלי גרם לו לרקוד על הכסא ולרצות לקום.
"אמן הוא בסך הכל בן אדם. אתה יוצר מוזיקה שתיגע באנשים. אחר כך אם אנשים אוהבים אותה, יש שמחה גדולה, אבל ההיסטריה לא מובנת. אני מעריצה הרבה אמנים, אבל בחיים לא אלך ואצרח".
ויש עוד חלומות שלא הגשמת?
"היום החלומות שלי מתנגשים אחד בשני. לפני הילדים, הייתי רק אני. מהרגע שהילדים נולדו, הם ממלאים חלל שחשבתי שלא היה. יש כמובן חלום להמשיך להיות על במה ולעשות דברים שאני אוהבת. אני מודה לאלוהים ולחיים שהגעתי ונגעתי במה שרציתי אבל יש גם חלום אחד קטן , שאם הוא יתגשם אז יתגשם, אם לא, אז לא קרה כלום. החיים הם סרט ואני רוצה לשחק בסרט.
"שנים אני רוצה גם לכתוב ספר, אבל פשוט אין לי זמן. אני כותבת לילדים שלי כל יום מה אני עוברת איתם. כשהם יגדלו אולי לא אצליח או לא אזכור מה עברנו וזו תהיה הדרך להסביר להם את דרכי החיים.
"אולי בעתיד אכתוב על המוזיקה, על דברים מהדת, על האמיתיות של כל אחד, על האור. בינתיים, אני משתדלת להעביר את הכל דרך המוזיקה.
לפנייה לכתב/ת 
